קורות חיים
יורם, בן אברהם למשפחת בוריסוניק ומרים לבית אקשטיין, מהילדים הראשונים של קיבוץ בארי, נולד בי"ח בתמוז תש"ח (25.07.1948). הקיבוץ הצעיר היה מפוצל אז בין שתי נקודות: הנשים והילדים עדיין היו בגדרה, המקום שבו התארגנה ההכשרה. הגברים והרווקות היו בנקודה שהוקמה בליל י"א הנקודות, מול עזה. אחיו הבכור אודי נולד בגדרה, אחיו הצעירים גדעוני ויוספי נולדו ביישוב הקבע.
יורם חגג את החינוך המשותף. הוא היה ילד חברותי במידה, נותן אמון בעולם ושמח בחלקו. כמו כל ילדי הקיבוץ, היה שותף למה שקורה במשק: המלטות ברפת, עבודות השדה, גיוסי קטיף במטעים. אביו, שהיה אסטרונום חובב, גילה לו את שמות הכוכבים ואת דרכם בשמיים. אצל סבא וסבתא בנשר ראה לראשונה בית כנסת ומסעדה, ושלושת אחיו סיפקו הזדמנויות רבות להתכתשות נמרצת.
כיתתו, כיתת דרור, הייתה הכיתה השלישית של הקיבוץ הצעיר. קבוצה גדולה של בני משק, עם מעט ילדי חוץ מתחלפים. יורם היה תלמיד טוב וילד ממושמע, אהב כתיבה גרפית ובהגיעו לגיל בר המצווה עמד בכל 13 המשימות של שנה זו (כולל תפירת כפתור).
כמובן מאליו יצא לקורס הדרכה של התנועה, ושם הכיר חברים שילוו אותו בצבא ולאורך כל חייו. הוא אהב את יום העבודה בענפים, וכך למד קצת מכל דבר: נגרות, אינסטלציה, מסגרות, מכונאות רכב, חליבה. בין לבין למד לנהוג בטרקטור, לנגן במנדולינה ובגיטרה, עשה קורס ציור וגידל בלורית מפוארת.
בשנת השירות השלישית היה מדריך בקן "הנוער העובד" בחולון, ומשם המשיך לצבא. יורם התגייס לסיירת של חטיבה שבע, ושוב חגג. הוא אהב את הג'יפים, את השטח, ואת ההווי העליז שנוצר בפלוגה. הוא תרם את חלקו: צייר קריקטורות של החבר'ה ושל המפקד. החבר'ה סמכו על יכולת הניווט הטבעית שלו, על המדורות שידליק, ועל הקפה שיכין בכל חנייה אפשרית.
אחרי השחרור מצה"ל חזר למשק והחל לעבוד בריכוז המטעים. בחתונה של חבר פגש את נילי. כשראתה אותו הולך מולה אמרה: אם אין לך טבעת, אני רוצה להתחתן איתך. "בתמימותו", כתבה נילי, "לא ידע שהיא מתכוונת ברצינות".
בהמשך החל ללמוד במכינה לקראת הטכניון. באוקטובר 1973, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, גויס למילואים. שמונה חודשים ישב בדיונות בסיני וחבר עזר לו ללמוד לקראת בחינות הכניסה לארכיטקטורה. הוא התפלא ושמח כשהתקבל.
הלימודים בחיפה נמשכו חמש שנים. במהלכן התחתן עם נילי ונולדו מיכאל ורותי. כל שבועיים היה חוזר עם המשפחה הביתה, עושה תורנות שבת ברפת, תורנות ריכוז אסיפות, איקסים בפרדס או גיוסים בכותנה.
כשחזרו למשק, קיבל מאשתו אולטימטום: או שיבטלו את הלינה המשותפת, או שחוזרים לחיפה. יורם הבין היטב במה מדובר, ובכל זאת הרים את הפרויקט: שיחות, חוגי דיון, שכנוע הוותיקים, פוליטיקה מקומית, בדיקת היתכנות כלכלית, דין התנועה, וכל מה שצריך. מקץ שנה התקבלה באסיפה ההחלטה: עוברים. התנאים: בונים לכולם תוספת חדר, המעבר יתרחש ביום אחד, והשירותים הציבוריים יהיו ברמה יותר גבוהה מהבתים הפרטיים. כך היה. בתקופה זו נולדו לבני הזוג עוד שני ילדים – יוחאי ונועה.
יורם תכנן את הרחבת הבתים, ובמקביל נדרש לעבוד בבניין, כי מי שחוזר מהלימודים צריך לתת שנה למשק. הוא השקה בטון, למד איך מפקחים על ביצוע תוכניות אדריכליות, וגם הדריך את כיתת דגן. כתום השנה, הודיעו לו שהמחנך של כיתת חרוב ברח והוא חייב להחליף אותו. האדריכלות תחכה עוד שנה.
אחרי שנתו כמחנך סוף סוף התחיל את העבודה כאדריכל במחלקה לתכנון. בין היתר אהב לצייר בתים ועצים בעפרון ולצבוע מפות בטושים. לימים התמקצע בתכנון יישובים, ידע על בוריו את חוק התכנון והבנייה, שלט בפוליטיקה של ועדות התכנון האזוריות והארציות, וליווה קיבוצים רבים בתהליך המייגע של אישור תוכנית הבינוי.
ההתמחות בתכנון יישובים חקלאיים הובילה אותו לאפריקה. הפרויקט האהוב עליו היה אלדאה נובה - כפר באנגולה שרצו להקים בו קואופרטיב חקלאי לחיילים משוחררים משני צידי מלחמת האזרחים. במרחק לא גדול תכנן ובנה גם שכונה לעשירים הגולים שחזרו הביתה. היו עוד פרויקטים, וחלומות על פרויקטים, במקומות נוספים - מסנגל ועד סין, אבל הבית שהכי אהב הוא "דפוס בארי". במיוחד התלהב מהיכולת להקים את אתר כלנית - מחלקת כרטיסי האשראי - המאובטח על פי תקן בינלאומי עב כרס, וכל זה בתוך 100 ימים בלבד.
"יורם היה אסטרונאוט חביב", כתבה רעייתו, "הרוב סלחו לו על האיחורים ועל פיזור הנפש. אהבו את חוכמתו, עדינותו, שלוות הנפש שלו, ויכולתו הנדירה לא לריב עם אף אחד אף פעם. הוא פשוט לא השתתף במאבקי כוח או אינטרסים. איש הגון, קיבוצניק מהסוג שאליו התכוונו הוגי החינוך המשותף: איש עבודה, אדם שיתופי, בעל תודעה סוציאליסטית וערנות פוליטית, ויחד עם זאת אינדיבידואל יוצר... 'סבא יכול הכול' אהב להגיד כששאלו אותו אם הוא יכול לתקן משהו.
"על פרויקט העצים שלו יספרו העצים עצמם. הכי גבוהים הם אלו שנטע בקצה שורות החוחובה, כדי לחבר אותם לעטיני צינורות ההשקיה. בכל טיול אופניים בדק את מצבם, ופעם בשבועיים או שלושה היה יוצא עם המיול האדום וחביות המים הכחולות, המסור החשמלי ומזמרה משובחת. הוא טיפל בכל עץ עד שהיה גבוה ממנו בראש, ואז הוציא אותו לעצמאות כלכלית".
בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפה על ישראל מרצועת עזה. ברבע לשבע בבוקר, כשהסתבר שמחבלים חדרו לקיבוץ בארי, יורם לקח את האקדח האוטומטי שלו, עלה על האופניים ונסע לבית בתו במרחק חצי קיבוץ. הלך למרפסת, בחר נקודת תצפית טובה על המדרגות, עמד עם קפה ביד אחת ועם אקדח ביד השנייה, ונהרג כשהוא מנסה לעצור פלישה של שבעה מחבלים לבית בתו ונכדיו.
באותו יום עונו ונרצחו כמאה מאנשי בארי, אחרים נחטפו לרצועת עזה ורבים מבתי היישוב הועלו באש.
יורם בר סיני נהרג בחילופי יריות עם מחבלים, כשהוא מגן על הבית של בתו ונכדיו בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בן שבעים וחמש במותו. הותיר אישה, ארבעה ילדים, נכדים ואחים. בחלקת החרובים שנטע, במזלג שבין הדרך העולה לנחאביר לבין דרך הביצורים, תהיה מנוחתו.