צבי ואני היינו בילדותנו ידידים, למדנו יחד בכיתה אחת בבית-הספר העממי. אחר כך לא ראינו איש את רעהו הרבה שנים. רק אי פה אי שם נפגשנו עד שראיתיו יום אחד והנה הוא מופיע בתור חבר חדש בקבוץ נירים בבאר-יעקב.
צבי עבר התפתחות אחרת משעברנו אנחנו. לפני הרבה שנים היה בתנועה ואחר-כך למד בביה"ס החקלאי בפרדס-חנה ובמלחמת העולם השניה התגייס לצבא הבריטי. כאן, בצבא, חי בין אנשים הרחוקים מאופן חיינו בקבוץ תכלית רחוק, ביחידה צבאית ממש עם כל השלילי שבחיי צבא. הם היו בארצות אירופה המשוחררות והכירו את החיים מקרוב. הנערות היו נכנעות למשחרריהן וכל השערים לחיים קלים היו פתוחים לפניהם.
מתוך החיים האלה, מסביבתם בא אלינו צבי. דרכו הפוליטית הובילה אותו לקבוץ אולם הוא לא הספיק להקלט כראוי. הרבה מן האשמה בכך יש להטיל על הקבוץ. בזמן בואו אלינו היה מחסור בנהגים וצבי היה נהג ומיד הכנס לעבודה זו בבית, בראשונה על הטנדר שלנו. עבודה זו לא התאימה לו. הפגישה עם אנשים רבים, ההתנגשות היום-יומית אתם לא התאימה לו, הוא לא יכול היה להסתגל ולהסתדר במסגרת זו והוא עבר להיות נהג בקואופרטיב "הנגב" שהוקם אז ואף אנו נכנסנו לתוכו כחברים. בתקופת קו-המים עבד צבי עם הטנדר רחוק מן הבית ועשה ימים כלילות בלי שהיה לו בכך ספוק כל שהוא. כך היה צבי קצת רחוק מן הבית וקשה היה לו על-ידי כך להכיר אותנו.
כשעבד בקואופרטיב עבדתי עמו כחודשיים. תוך העבודה למדתי להכירו מעט יותר. משהו מחיי הצבא עדיין נשאר דבק בו. הוא רצה להנות מהחיים כמה שיותר, מעין "אכל ושתה - כי מחר נמות".
היה מן הנהגים הטובים בקואופרטיב. בימי הקרבות לא הסס לנסוע לכל מקום סכנה, ואף פעם לא התרגש גם כשהכדורים שרקו מעל לראשו.
הוא היה ער מאוד מבחינה פוליטית. מאוד חרה לו כאשר ראה גילויים של שלטון הכוח או האקדח, כגון, זה שבזמנו כל מפקד שיירה חשב את עצמו למורשה לאיים באקדחו על כל מן דהוא. כמו כן עקב בחרדה רבה אחר התפתחות הפשיזם של אצ"ל ולח"י.
איש אינו יודע בדיוק כיצד מצא את מותו אולם גורלו השתבץ עם גורל כל אנשי כפר-עציון, משם לא חזר.
גבי.
מתוך "נירים מול האויב"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח