זכורני יום אחד, עת היינו עוד בבאר-יעקב, הבאתי אוטו זיפזיף לרעפיה שהיתה לנו שם. בין החברה בחצר ראיתי אחד חדש, בלונדיני. חשבתיו לאיזה אורח שבא לבקר, אחר כך נודע לי שזה מועמד חדש.
הוא היה נהג והתחיל לעבוד על הטנדר שלנו. יום אחד באנו לחצר והנה ה"ג'והי" עומד צבוע צבע ירוק ערבי-מזרחי. הזדעזענו ולא ידענו מה זה קרה לטנדר שלנו עד שהתברר שצבי החליט לצבוע אותו ובחר לזה צבע שמוצאו כנראה מעזה.
מאז לא הרבה ראינו את צבי בקיבוץ. תמיד הסתובב בדרכים. בימי קו-המים עבד יומם ולילה עם הטנדר לאורך קו-המים. אחרי כן עבר לעבוד בקואופרטיב "הנגב". הקואופרטיב התחיל לשלוח אותו בקו ירושלים ובימים ההם לא עבר יום ללא התקפות על שיירות לירושלים. לצבי שחק המזל ותמיד היה עובר לפני התקפה או לאחריה, וטוב היה לראותו חוזר אלינו חי ושלם ומספר מיני צ'יזבאטים ובלופים שהיו ושלא היו. לרבים מאתנו היתה הרגשה שבו לא יפגעו. למעשה, היה נתון כמעט תמיד בסכנה בדרכים.
יום אחד נסע לירושלים ובמקום לחזור נשלח לגוש עציון. אני מתאר לי שבנסעו לשם בטוח היה שיחזור במהרה הביתה, שהאוטו שלו לא יכזיב ואף השריון לא יכזיב. וכך היה, הגיעו לגוש-עציון הנצור, הביאו לשם ציוד, אספקה ותגבורת ובאותו היום החלו לחזור. צבי נסע בין האחרונים בשיירה. ידוע מה היה גורל השיירה האחרונה לגוש עציון - רק חמשת המכוניות האחרונות הצליחו לחזור שלמות לכפר-עציון. שאר המכוניות נשרפו ואנשיהן, בסופו של דבר, הגיעו לירושלים. שמחנו כשנודע לנו שצבי חי ויושב בגוש-עציון.
צבי היה צריך לחזור משם באווירון, אבל לא הספיק. כפר-עציון נפל אחר מלחמת גבורה ויאוש של מעטים נגד רבים. זמן רב לא ידענו מה היה גורלו של צבי. חיכינו לרשימות השבויים, ולא נמצא שמו בהן. עתה ברור לנו שצבי היה עם אנשי כפר-עציון בשעותיהם האחרונות וגורלו - כגורלם.
נזכור אותו כמו שהיה במעט הזמן שבילה אצלנו - צעיר ועליז ומלא חיים.
ויכאב על כי כה מעט חי עמנו.
מרה
מתוך החוברת "צבי ויהוד'לה"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח