טר"ש דני צור ז"ל

התאספו כולם בחדר. הם חבריו. לא קל היה להם לדבר, כולנו שכלנו חבר.
אך אנו הכרנוהו בתקופה שקטה ביחס, שאיננה תובעת רבות. עדיין לא חיינו עמו את היומיומי הרגיל. הם, הבנים, הכירוהו בקרב... קשה לדבר על חבר שנפל. במיוחד קשה לדבר על דן, להשלים עם אבדנו...
הם דברו קטועות. סיפרו על אירועים, מקרים בודדים, מחשבות שהביע. אט-אט נרקמה דמותו של דן החייל. דן האדם...
והחברה נזכרים:
- במה להתחיל ? כל הזיכרונות שלנו שלובים בדן. היינו שבעה חברה, שתמיד הלכו יחד. נזכר אני במומנט מסוים, שהשפיע עלי מאד, - זה היה בקלקיליה. שכבנו קרובים זה לזה, מולהבים מן היריות. פתאום הייתה הרגשה כאילו היריות הללו שמעל ראשינו אינן שייכות לנו ניתנה פקודה להפסקת-אש.
לפתע נתקשרה ביני לבין דן שיחה על : מהי מלחמה? כל-כך משונה היה לשוחח
על נושא זה בתוך מטר היריות...
- דן מטבעו לא היה איש-צבא, ואף על פי כן היה חייל טוב, מילא כל מה שהוטל עליו במכסימום האפשרי. זוכר אני פעמים רבות שצוין לשבח מיוחד. - דן רצה תמיד לעמוד בכל דבר בהצטיינות. זוכר אני מסע-חוליות אחד.
העלייה הייתה קשה מאד והלכנו הרבה. דן ואני צעדנו קרובים זה לזה - והנה ראיתיו כל ,הזמן הולך קדימה. התפלאתי על כוח רצונו החזק - כוחו הגופני לא היה רב ביותר. אבל הוא רצח להיות לדוגמא. וזוכר אני עוד מקרה : תניד לאחר אחת הפשיטות היה עלינו לשאת בשובנו אלונקות עם פצועים. בדרך כלל היה לצורך זה צוות קבוע של אנשים חזקים מבחינה גופנית. דן לא היה בצוות - אבל תמיד נלחם להיות בין הנושאים. כשנפצע פעם אחת חבר - היינו מפוזרים על פני השטח, וקשה הרה למצוא את האנשים. דן מיד התנדב לשאת את האלונקה - והייתה זו ירידה קשה מאד! בזכות כוח-רצונו היה אהד החיילים הטובים...
משסע אותו אחד החברים :
- נכון, הוא היה חייל טוב, אבל עד הסוף לא הסתגל לחיי-צבא. לפעמים כשנלחם, לא חשב מחשבות: אבל בין פעולה לפעולה היה, מביע דעתה תמיד היו חברינו מנתחים כל פעולה, כל דבר שהתרחש. פעם אחת ישבנו על זחל ושוחחנו. המלחמה הזאת לא נראתה לדן. הוא אמר, שנראה לו כי אנו נלחמים מלחמה לא-לנו ומשמשים את האינטרסים של צרפת האנגלייה. הוא נתח את המצב והגיע לידי מסקנה, שבסופו של דבר יזנחונו גם "ידידים" אלה - 'למשל הצרפתים, יישארו ידידינו רק כל זמן שיהיו להם עסקים עם 'מצרים באמצעות אלג'יר. הוא התלבט מאד בשאלה הזאת.
- לפני הפעולה האחרונה,, הרגשנו שאין זה תמרון רגיל, שמרתי אז עם דן. אי-בהירותו של המצב השפיעה עליו קשה. כולנו הרגשנו אז שלא בטוב.
כשנתברר המצב - החל להתווכח. מאד לא רצה במלחמה .הזאת ועשה את המוטל עליו רק כחייל - אבל כחייל מושלם.
- לדן קשה היה להשלים עם פעולות-איבת נגד בדויים, שלא הזיקו לאיש.
פעם אחת ביקשו להחרים עדר אצל ערבים - דן התקומם ממש. לא יכול. היה להבין, איך ייתכן דבר כזה בכלל !
- זוכר אני מקרה שהביאני לידי התרגשות רבה. באחד הסיורים שלנו נפגשנו בבדויים. היה ביניהם ילד תמוד, שמצא חן רב בעינינו, וכולנו שחקנו אתו דן עמד מן הצד, נרגש מאד, - ולא ידע כיצד לגשת לילד, איך להגיד לו משהו טוב. פתאום קפץ הוציא מכיסו סוכרייה ובתנועה חזקה - עד שהילד נבהל ממש, - הגיש לו אותה. ושעה ארוכה אחר-כך שתק, רועד מההרגשות.
- - דן היה איש רגש, אפילו בימים הקשים של הקרבות, ידע להתפעל מהנוף, לקלוט רשמים.
והחברה מוסיפים להיזכר :
- דן היה חריף-מוח עד מאד ובעל 'לשון שנונה. לא אחת נפגענו ממנה - דן לא תמיד ידע לשלוט על פיו ואח"כ היה מצטער על שפגע בחבריו. אבל בדרך כלל לא היה מכבד בעקיצותיו אלא את הראויים לכך. היה אצלנו סמל מחלקה אחד, שהתנהג בצורה גסה. דן היה תמיד עוקץ אותו ולועג לו - עד שהלה, ממש, פחד מפניו. היה מעניש את דן בכל הזדמנות - אבל כיבדו מאה נכון, תמיד היה הדבר כך. לכל אדם היה דן נותן את המגיע לה אלה שקיבלו ממנו את ה"מנה", היו מפחדים מעוקץ לשונו ומתנכלים לו בצורות שונות - אך תמיד כיבדוהו. מפקדיו, ממש, העריכו אותו ולא הסתירו זאת.
- הוא הצטיין בשעשועי לשון וידע לערוך חידונים שנונים ביותר והרבה מזמננו בלינו בכך. כשרצינו לאסוף כסף לטיול, היה דן שולח חידונים ו"כזבים" ל"העולם הזה" - אולי יזכו בפרס.
- כשהיה קורא ספר, היה כל כך שקוע בו, עד שלא שם לב לצורת הישיבה. הייתי מסתכל בו לעתים - הוא לא הרגיש בי כלל.
- אני זוכר שבמקורות היינו שומרים לילה-לילה שלושה חברים יחד, - בנג'ילה קולונאי ודן, וכשאנשים ערים כך כל הלילה, הרי הם מתחילים להיות גלויים. היו לנו שעות יפות מאד, שעות של שיחות ממושכות. בעיקר שוחחנו על עתידנו במגן. דן 'היה אומר תמיד': במגן יש די אנשים היכולים לפעול ולעשות, לתקן - הרי מוכרחים אנו ! בתקופה זו החלו להתרקם תכניות-פעולה ממשיות לקראת בואנו למגן. דן ערך הרבה תוכניות כאלו, אפילו שיבץ בהן אנשים בשמותיהם. הוא כבר חי את העתיד להיות... ועוד היינו משיחים סתם…
על כוכבים וירח...
- פעם אחת שמדנו רק שניים - דן שמר במקום אחר. נגשנו אליה היה זה היום שהודיעו על אחת העזיבות במגן. דן היה מזועזע 'וניכר בו שהדבר השפיע עליו מאד. החילונו לדבר. על שינויים, על תיקונים, על פעילות נמרצת. הצעתי לדן לערוך . ערב של אמנות עצמית. הטו התלהב מאד מהרעיון וכבר תכנן את
- הערב הזה. כתב לקבוצים שונים, כדי ללמוד מניסיונם. בכל רגע חפשי היה מנסה לחבר משהו, ליצור משהו. באחד הערבים חזרנו לאוהל בשעה מאוחרת, ופתאום הרגשנו, שאין מצב-רוח לשינה. שכבנו בחושך ודברנו על בעיות הקבוץ. היו גם וויכוחים אידיאולוגיים. דן היה ער להם ביותר. פתע הרגשתי, כמה יכול היה דן להתעלות על היה דברים בשעה שאנו התקשינו לעשות זאת. הוא היה גם מדבר להפליא, בצורה הגיונית, מסודרת, אך מלאת-רגש-רב.
- מישהו מוסיף:
- גם לי היו שיחות כאלו אתו. לפעמים חשבנו, כי מוזר הדבר, שדווקא אנחנו רוצים כל-כך לפעול בקבוץ ולשנית בשעה שהמצב שם הוא גרוע מבחינה זאת. הייתה לנו מין הרגשה, שיש' כאן משהו שאנו שומרים עליו בהיותנו בצבא, וכשנחזור - עלולים נהיה לשקוע בחיים היומיומיים ולשכוח את כל תכניותינו היפות. נגד שקיעה אפשרית כזאת, תכנן דן את תכניות הפעולה שלו.
- הוא לא היה מתפאר במה שפעל. את תוכניותיו לא פרסם לראווה רק כשהצענו לו משהו, - היה עונה : זאת כבר פעלתי, על זה כבר חשבתי. וכך נודע לנו שהתקשר עם קבוצים ואנשים שונים להשגת חומר לתוכניות תרבות.
- אני זוכר שיום אחד 3ודע לדן, שסדרו אותו בדיר, והוא רצה לעבוד במטעים, הדבר הביאו במצב לא נוח. 'הן הוא דגל' תמיד בקבלת עול מרותה של החברה ! אלא שהדבר סודר. מאד-מאד רצה לעבוד במטעים.
- דן לא היה משלים ברגשותיו עם דברים שאחרים קבלום כפשוטם. היה עצוב לעתים קרובות. רגיש היה בצורה בלתי רגילה, וכל דבר נגע עד לבו.
- השפיעו עליו מאד השינויים בבריה"מ, שהייתה בשבילו סמל לשלמות. למרות היותו הגיוני מאד ושכלי - רגשותיו גברו בעניין זה. כמה פעמים קבל, ממש, הלם ממצב-הדברים שם.
- אני זוכר את הוויכוחים עמו עוד מ"ניר-עוז", עם הועידה ה- 20, הוא לא האמין, שבריה"מ מסוגלת להפקיר את ישראל בגלל חישובים טאקטיים. לבו התקומם למחשבה שסיסמת מקיאוולי כי "המטרה מקדשת את האמצעים", ובצורה הברוטלית - הראשונית, יכולה להתקיים שם. לכן הייתה המכה קשה לו במיוחד.
- הוא לא האמין לשמועות, שהגיעו מהונגריה - פשוט, לא האמין. בכיליון-נפש חכה להכחשה בעיתונים בעניין הטורים הסובייטיים, שנכנסו להונגריה.
ומוסיפים החברים:
- כן, כזה היה דן. ער לכל בעיה, לכל המתרחש בארץ ובעולם. מעודו לא קבל דבר כמות שהוא, בלי שיהיה בטוח בצדקתו. גם עם המפקדים היה מתווכח ונענש על כך וגדולה האבדה. מאד מאד מרגישים אגו בחסרונו - חסרים אנו את דעתו בשאלות שונות, שלעתים קרובות הייתה הפוסקת, את ביאוריו ההגיוניים לדברים שונים, את 'התלהבותו, שדרבנה אותנו לתכנן וליצור למען העתיד במגן. נוכחותו הייתה מובנת מאליה - ועתה, בהעדרו מאתנו, לא מכל להאמין בכך, לא נוכל להשלים עם אבדן חברנו דן...
היה לנו חבר.
הוא יצא לקרב ולא חזר.
דני! האמנם לא תחזור עוד ? האם שוב לא נראה אותך ? האם לא נראה את עיניך הנוצצות ושפתיך המחייכות קמעא ומפליטות הערה עוקצנית ? האמנם אי-אפשר להאמין בזה, ואין הלב מסוגל לקלוט זאת. לא, דני, זה פשוט לא ייתכן... הנה רק עתה נבחרת למלא תפקיד חברתי במשק ומיד התמכרת לו והכנת תוכניות נרחבות - ומה עתה ?
נשארו תוכניות גלמודות, יתומות.
ראינו ,את החברה חוזרים מן הקרב, והעיניים כמו מאליהן חפשו אותך, חפשו ותרו אחרי דמותך.
ואתה, לא היית שם, לא חזרת. ומתעורר בנו החשק לקום, לעמוד ולצעוק...
לצעוק ולזעוק לתוך חלל העולם!
דני!
היש עוד ערך להבטחות ? אם לא פג ערכן, הרי מבטיחים אנו, שנמשיך את דרכך שנפסקה.
דני, בינינו תישאר לנצח.

דני ברלינר