רציתי לכתוב ולכתוב, למלא דף ועוד דף.
אלף דפים ארוכים ארוכים, בלי שורות חלקים חלקים כאלה.
שלא יעצרו את העט לעולם, ולכתוב ולכתוב. פתאום התנערתי, הרחקתי את העט, לכתוב? השתגעת, הרי זה לבכות, ולבכות משמע להקל; להקל משמע לשכוח, והרי לא תניח לעצמך להיפגע בשכחה שכזאת.
רק להציץ מרחוק מאחרי חווך צר בחדר מאופל, לראותו חוצה את הרחוב בהליכה מצחיקה, עקומת רגליים.
לשמוע פרץ צחוק נוסף אחרי סל, או שאגת שמחה בתפיסת גל.
שמע, אין ברירה. נעשה זאת בלעדיך. אין מנוס - אנחנו מוכרחים. אתה כועס כי אני מתנצל אבל אני מרגיש אשם. אנחנו מוכרחים, אתה מבין, פשוט מוכרחים לצחוק אחרי סל ולשאוג בתפיסת גל.
פשוט מוכרחים... מוכרחים.
- - - לא יוצא לי. הדף שלי משובץ וכזה עם חורים - תלוש ממחברת, והעט מסרבת לכתוב לי אלף מלים.
ואני הולך, סתם הולך לי,
אבל זוכר.
חיליק
...בסוף נתתי את הדף. יצא יותר מעמוד. מחקתי ומחקתי - יותר משכתבתי מחקתי. כשהראתי היססה:
"נורא להגיד שכתבת יפה".
התכוונה, ודאי, שהמלה הכתובה כל כך ריקה, כל כך ברורה, שלא היה צורך לכתוב כלל. שהוא כל כך ישנו, אמיתי - גם כשהוא איננו.
שאוהבים אותו לא בגלל שהוא איננו אלא בגלל... בגלל שאוהבים.
ואף על פי כן אני רוצה למחוק, ולכתוב שוב את שמחקתי. לשאול בשמם של חנוך, וולך, חנה וססי איך, בעצם, אפשר לכתוב עליו עמוד אחד בחוברת, עמוד אחד שקצותיו נוגעים זה בזה - סוגרים זה על זה...
...זה לא יבין...