הרבה דברים עברנו יחד, ארז ואני, בשנות התיכון. אך בכמה רגעים מיוחדים אני נזכר בדיוק משגע, ממש בכל פרט ופרט, אני עוצם את העיניים וחווה שוב את אותם רגעים.
ולמה דווקא רגעים אלה ולא אחרים - לא אדע. אך כשמשהו מזכיר לי אותם, מיד צפה ועולה התמונה מהעבר.
והרגעים האלה עולים וחוזרים ואני כמו חי אותם שוב - את ארז שר "דינה ברזילאי" במרתף הישן של "אופק", ששימש כאולם לערב שכבות עליז.
לנו בתור שכבה חדשה המצטרפת לבוגרות, הייתה זו הופעה ראשונה. כל אותם החזרות שעשינו לאותו שיר...
את הצחוק המתגלגל כשלא הלך...
והיום - איך אפשר לשמוע את השיר מבלי לעצור ולהזכר בכל זאת.
או את ארז מחקה את מתי כספי בערב שהכנו ליובל המרכז שעזב.
כמה עבדנו יחד עד שמצאנו את התמונות החסרות מהוריו, ויושבים היינו - צוחקים ועובדים...
את הטיולים שעברנו יחד - תמיד אותה קבוצה של חמישה, שישה חבר'ה, איך זרקנו את המרכז לכנרת או תפסנו טרמפ על עגלה "במילוט".
רגעים אלה ואחרים, ואין לי שמץ מושג איך ולמה אלה, תמיד חוזרים ועולים לנגד עיני. והיום שמתי כספי מדבר ברדיו, לא אותו אני שומע אלא את ארז עומד על הבמה בחושך ומקריא...
ומוזר - תמיד אותה תמונה של ארז עומדת לנגד עיני - ארז מופיע "בשבט" לראשונה במדים, נשק וידים מלוכלכות והוא חוצה לאיטו את מגרש הכדורסל בין כל החניכים...
ותמונה זו שלו לא משה הרבה זמן ממוחי.
זהו ארז בשבילי. ים של חויות הבאות שוב ושוב, כאילו מעצמן...
חבר שבט אופק