* מידע נוסף

טוראי גדעון גידי צרניק ז"ל

דברים לזכרו - צ'רניק גדעון ז"ל

גידי שלנו...\גיורא

דברים לזכרו

שלושים יום עברו ועדיין קשה להשלים עם העובדה כי גידי איננו, כי כל שהיה אתמול מציאות נותר כזכרונות בלבד.
את גידי זוכר אני עוד בילדותו כאחד מ"החברה" בני כיתתנו בקדמה. עליז, חברותי שובב ושופע חיים.
גדולה הייתה אהבתו לטבע וגידול יונים היה אחד מתחביביו. כל שעה פנויה היה רץ לשובך לראות מה חדש, אולי הוטלה ביצה ואולי בקע גוזל. בוקר אחד, עת ירד לשובך, ראה והנה נטרפו יוניו ע"י נמיה היתה זו מכה קשה בשבילו, אך גידי לא אמר נואש, השיג זוג גוזלים והחל לגדלם. בהפסקות וגם הקצרות ביותר, ניגש היה להאכילם. כשהיה מאחר לכיתה ונידרש לתת הסבר, תשובתו היתה ידועה: טיפלתי ביונים.
גידי היה בוגר מאתנו בהתנהגותו, הגורל כפה זאת עליו. פעמים רבות היה מוותר על פעולה או משחק בערב וניגש לעזור בהשכבת אחיו הצעירים, היה להם כאב.
בגיל ארבע-עשרה עבר עם משפחתו לבארי. כאן ניקלע לכיתה בוגרת ממנו. אך הודות לרצון העז, לעקשנות וליכולת, עלה בידו תוך זמן קצר להשתלב בחברה ולהדביק את רמת הלימודים.
גדולה הייתה אהבת גידי לארץ ונופה והוא השקיע רבות ברכישת ידע בשטח זה. כל שבת פנויה היה יוצא לטיול לאחד התלים הקרובים. נזכר אני בטיול למדבר-יהודה. כיצד היה מתרחק מספר קילומטרים מהקבוצה ותר אחרי כלי-צור, חרסים, או כל חפץ שהוא, שהיה יכול להשביע בו את סקרנותו. לראות, להכיר ולדעת היו מתכונותיו היסודיות.
לאחר שנסע בטרמפים לאילת, נשאר ללא אוכל, נשאל איך היה? מיד פסק: קשה, אבל מהנה.
גידי אהב את שרותו בצבא, תמיד חלם להיות חייל ודרש לצאת לצבא עם בני כיתתו, עוד בטרם מלאו לו שבע-עשרה, אך דבר זה לא ניתן לו.
כשהתראינו בחופשתו, סיפר שהאימונים מפרכים אך המורל גבוה ובזה העיקר.
מר ונמהר הגורל. אכזר הגורל שכך ימצא גידי מותו.
דמותו של גידי עולה לפני, כעלם תמיר, חסון אחראי ומסור. בן קיבוץ במלוא מובן המילה.
כזה היה וכזה ישאר בזכרוני לנצח.

גיורא