גדעון אחי נפל חלל.
כגבור נפל למען המולדת - ואני לא אבכנו, אך ציוני יסוד אציין לזכרו.
אמיץ היה גדעון ובעודו נער צעיר בארץ נכר לא יכול לשאת ידם המדכאה של בני הארץ ולמרות הסכנה הגדולה בא עמם בקטטות. ועם בואו ארצה, לאחר שהבריא מהקדחת שהפילתהו למשכב - רצה להתגייס לחטיבה היהודית בצבא הבריטי, אך חבריו מנעו זאת ממנו.
אל תפקידו האחרון הלך בהבחנה, בגבורה ובסודיות. ומאוחר מאוד הודיע זאת לי, אחיו, האדם הקרוב לו ביותר בארץ. כשבא לספר לי דבר גיוסו אמר: אתה אחי, תבין את כניסתי לשירות המולדת, מקוה אני שאצליח להנקם מאויבי אלה שהרסו ביתנו והשאירונו ללא קורת גג, שהרגו את אחינו והתעללו באחיותינו. אתה, אחי, אל תמנעני מללכת, אל תשבור את רוחי בקריאתך השלילית זכור את שנת תש"א...
ואני - גאוה על אחי ועצבות על הצפוי לו רחשו לי בערבוביה. הציקה לי המחשבה: מה אמר להורי אם הוא יפול חלל? אני אמנם מבין את דרכו - אך ההורים שבנכר לא יבינו, כי אין הם מכירים את הדור הזה בארץ, דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. ולאחר שהבטחתי לו לשמור קשר מכתבים עם ההורים ולדרוש בשלומם גם בשמו - יצא לדרכו החדשה.
ובבקורו האחרון, לפני צאתו לפעולה אמר לי: רק אתה לי בארץ מכל המשפחה. אין לי תקווה לראות את יתר בני המשפחה. אם אפול - לא תבכה עלי. המשיך אתה בחייך והתגאה באחיך שהיה חיל ונתן את נפשו למען המולדת, למען חפש העם ובקול חנוק סיים את דבריו: יוסף אחי, דאג שאמצא מנוחתי בביתי בבארות, למען תהיה נשמתי קרובה לחברי כל הימים. ואל נא תשכח את המשפחה.
כך נבא את עתידו. בלחיצת יד נפרדנו. לעולמים?
ומשבקשו הורינו, שבוע אחרי שבוע, שגדעון ישלח מכתב בכתב ידו - לא יכולתי להוסיף ולהסתיר מהם דבר מותו. בזעזוע כבד קבלו את הידיעה - אך בעדוד רב, כיאה למשפחה בישראל כתבו: זו דרך כל אדם. גאים אנו בבננו שידע כך להלחם וליפול.
אחיו - יוסף בן דוד
מתוך חוברת "לזכרם" בהוצאת בארי
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח