זו המלחמה, בעליתה משלב אל שלב בסולם האכזריות - מקשיחה את לבותנו. דברים אשר אך תמול שלשום ראינום כשיא האימים - הסתגלנו אליהם במהירות מפתיעה. דומה לרגעים כי האדם הפך לאבק פורח וערכו - כאפס ואין. ואין הלב נצבט בנפול הרבים, אין הבכי מצוי במעוננו בגדול השבר מאוד.
אך המות אינו פוסח גם על ביתנו. ובפגוע בנו שליחיו, בנפול חברינו - משהו זע, אף בלב הקשיח הזה, שחושל בזוועות ההרג אשר מסביבנו. ופה או שם תראה חבר מוריד ראשו בעצב ובמסתרים ניגרת טיפת דמע.
נשתנו אורחות החיים. ואותו איש אשר בסתיו ובחורף נטע את המטע הראשון באדמותנו אשר בנגב - הוא שעמד ושמר מכל משמר על כל טיפת מים לבל תתבזבז - וכך הלך המטע והנבל. כי אנשי עבודה - היו לאנשי צבא, וחיי העמל הפכו לחיי מלחמה.
אתה, יצחק, אשר כה שקדת על לימוד החקלאות, אשר ספר המטעים לא מש מידך, אשר השקעת עמל כה רב בבנית המשק - הפכת שוב לאיש צבא. ובמקום ספר בא הברן, במקום המטע - מחסן הנשק, במקום רכוז המשק - דאגה לאספקה מלחמתית.
אכן, נפלאים דרכי איש ומוזרות נתיבותיו. דרכו של יצחק בתוכנו - ודאי מיוחדת היא ומפליאה עד מאד.
ראשיתה, בשביל המתפתל מדפנה לכפר-סולד, בהיותנו שם בעבודה. בצהרי יום, עם מזודה על הכתף הופיע זה האיש, אשר לא הכרנוהו מקודם וכל שידענו עליו, היה כי הוא הגיע אלינו מהגמנסיה שברמת גן. מבטי סקרנות והתפעלות נשלחו אליו מכל עבר -והא נסה להכות שורש בתוכנו.
ובבוא יום הבריגדה - קם והלך. ואיך הלך!! בשפע-הוד ההתנדבות העצמית. קם ואמר: אני רוצה להתגייס. אני רוצה להילחם. ואנו שלחנו אותו. והאמנו באמונה שלימה -כי הוא בשליחותו לא יכזיב, וישוב אלינו חזק שבעתיים.
ואכן - כך חזר.
וכאן באו לבטיו. רצה לעסוק בחקלאות - ולא נמצאה לו הדרך. ומשנפתח לו פתח ללמודים הלך ללמוד. על לימודיו הרבה לשקוד - ושב אלינו איש חקלאי, רב ידיעות, רב רצון ורב מרץ.
וסופה של דרכו בתוכנו - בהגנה על משק השכן מול התקפת אויב אדירה, עם מכונת יריה, בראש הלוחמים.
כך בא אלינו, כך חי בתוכנו וכך נפל בקרב.
גל אבנים בבית קברותינו לרגלי אחת הגבעות - גל-עד לפרשת חיים גדועה של איש בעל קומה.
יהי זכרו ברוך ברוך!
יוסקה פ.
מתוך חוברת לזכרו.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.