מה אכתוב לך, ביום השלושים למותך?
האוכל להעלות את השעות ואת הימים הרבים, אשר בלינו יחדיו שם בארץ הגולה? האדע לשמור לתמיד את דמותך, אשר ליוותה אותנו כאן פרק זמן כה קצר?
זכורני.
ילד - נער היית, כאשר בפעם הראשונה הופעת בתוך הקן של השומר-הצעיר, בעיר טרנוב, שבגליציה. כמו לרבים אחרים לא התבלטה גם דמותך הצנועה. בבגד כהה עמדת בפינה ובעינים צמאות הסתכלת אל העולם, אשר נגלה לפניך. ספגת, ספגת עד בלי די.
וכאשר, באחד הימים, נענית לצו הפנימי, הנסתר, ידענו שעשיר אתה, ידענו, כי אוצרות טמונים בך. בך, בנער הלבוש באותו בגד כהה.
ומה היו מטמוניך?
כמה אהבת לרקוד את ההורה הסוערת. בתוך קצבה הפראי חיית. בו, בקצב הזה, מצאת את דרכך. כל שיר, שהעלית על שפתיך, היה בו מהצליל המיוחד אשר לך. היה בו מהגעגועים והתקוה.
וצחוקך היוצא מחזך הרחב? ועיניך המבריקות בשמחה לכל?
ערבים של סתיו, סגריר פולני. אנחנו משרכים רגלינו בחוצות העיר. האוטו העובר מתיז עלינו נטפי רפש. אתה צוחק כילד קטן ושפתיך... מתחילות לפזם: "כנרת כנרת, אליך"... בן-רגע הפכת משובב לאוהב, - אוהב עומקה הצלול של הארץ. בן-רגע!
ימים צוננים ושקופים של חורף. אנחנו על אחד הרכסים בקרבת עירנו, במגלשיים. המדרון תלול. באיזו תשוקה אתה פונה אלי ואומר: "גולשים". - אהוב על כולם. בלעת מלוא חופניים שלג ואמרת: "כך טוב, כך טוב". במין נעימה לבבית כל כך.
ושוב טיול. שלהי קיץ ביערות פולין. אנחנו עולים על הפסגה. אתה נושא בתרמילך משא כבד כפליים מכל אחר כדי להקל על משאו של זולתך. אתה, המעודד למאמץ, אתה, "המושך את החבריא: קדימה, מעלה!".
כך ידעתיך בימים האלה.
פורצת מלחמת העולם ומעטים הם ההדים, המספרים לנו על אודותיך. אך הנה, מגיע מכתבך מהצבא הפולני השוכן בעיראק. בו אתה מספר על געגועיך אלינו, על תקותך - כמה תקוה היתה בך תמיד! "בקרוב נתראה". ובאמת הופעת, כאשר ידעתיך מימים עברו. עמדת לפנינו רחב-חזה, עיניך מבריקות בשמחה, פניך צוהלות. סיפרת על הביטחה, אשר ליוותה אותך בכל נדודיך הרבים. "ידעתי, שנתראה כאן, בארץ-ישראל". גם אנחנו ידענו.
ומיד ראינוך בבגד המסגרים הכהה. פטיש ביד, על יד הסדן, על יד המחרטה עמדת וצחוקך לא עזב אותך. תמיד זמרו שפתיך נגון ישן-חדש. ובעוברך בצעדיך הרהוטים נסכת גם עלינו מן הנועם, אשר היה בך.
ובאותה רוח שובבה שלאחר העבודה, עם עוזי הרוכב על כתפיך, עובר היית במרוצה את שבילי גינותינו. ציפצוף הזמיר, בו רכשת לבות כל הקטנים, לא נדם בשפתיך. וכאשר על הדשא השתובבת עמו, בעיניו-בעיניך היה אותו הברק, אותה רוח טובה, הנצחית.
ועתה?
פנחס (מינק) שייש