האר להם, הסהר
עמוד לך, הסהר, עמוד לך מדרכך! הט אזנך לקול השואה הבאה ממרחקים, שואת עם נדכא, נרדף וחלוש, עם בלי מולדת - עם ישראל, אשר בניו נרדפים על צואר על-ידי ממשלת הרשע והזדון בעולם.
לאט לך, הסהר, והאזן לעברו של עם זה, העם הנרדף במשך אלפים שנות הגלות, מימי חורבן הבית כאשר צבאות רומי האדירה כבשו את מולדתו של עם זה. במלחמה זו עמדו מעטים נגד רבים, חלשים נגד חזקים. הצבאות הכבירים של רומי ניצחו ודיכאו באכזריות כל מרד. אולם את רוחו של עם ישראל לא שברו, כי הרוח הישראלית לא תנוצח, לעד תעמוד. אז הוכרחו בניו של עם זה לקחת עליהם את עול הגלות, לעזוב את ארצם ומולדתם אשר למענה הקריבו את נפשם ואת דמם. בנים אלה זעקו במשך אלפים שנות-גלותם למולדת. אך לא, הצדק היהודי נוצח ואל לו להרים את קרנו, קרן הגדולה!
בימים אלה, עת עומד העולם בתחילת השלום, זועק העם היהודי, אשר ששה מיליונים מבניו נפלו - מי בחרב ומי במשרפות מיידאנק, אושויינצים ודאכאו; בעת כזאת עומד גם העם היהודי בפני צדק-השלום וזועק למולדת, אולם אזני הצדק אטומות בפני הקול היהודי.
בימים אלה רואות עיניך, הסהר, בניו של עם זה מעפילים אל מולדתם המשועבדת; בתנאי-סכנה יעפילו. הם מפלסים להם את דרכם בדרך הסכנה, מתחת לזרועות המוות, זרועות שלטון הדיכוי והרשע.
למרגלות הגלבוע
הר הגלבוע, מרגלותיו רוו דם יהודי, אשר נשפך מגופותיהם של יהודים, על לא חטא ועוול בכפם; הר הגלבוע, אשר לפני אלפים שנה ויותר קוללת בקללה הממארת של דויד, אתה נאלצת להיות עד-ראיה ליום-הדמים אשר נערך למרגלותיך.
תמיד, עם דמדומי-השחר, קמים תושבי-העמק לעבודתם, עבודת היצירה. שנים על שנים הנך עד למראה עמלים חלוצים אלה ההופכים את העמק הזה, שהיה בצת-קדחת ושממה - לעמק פורה ופורח. העמק הזה רוה דמם של חלוצים רבים, אשר לא אמרו נואש והמשיכו ללכת אחרי המחרשה, עד אשר קם העמק לתחיה ועליו גאותך, גאות-עולמים, גאוה אילמת. עשרים וארבע שנים היית עד למעשיהם ודרכיהם.
והנה בא יום מר ונמהר, אשר עוד לא היה בתולדות ההתישבות וההגנה של העמק. בחשכת הליל, עת כל היקום נם, הגיחו אי-משם מכוניות משוריינות, טנקים וחיל כבד, פשטו על השדות, על המטעים - ורמסו ודרסו. והלילה, ליל התקדש השבת, שוכני העמק ישנו שנת-ישרים, כי שבת באה. לא ידעו הישנים כי יוכרחו לקחת את מקל-הנדודים ולעזוב את העמק בעל-כרחם. עם דמדומי-השחר נשמע קול צפירה ואזעקה בכל משקי העמק. הקיצו הישנים ושמעו את קול הטנקים והקלגסים. אז חדרה המחשבה ללבבות: "העמק במצור!"
החילות פרצו למשקים, רמסו, שדדו ודקרו בכידונים. מוכנים היו לרמוס בטנקיהם אנשים היושבים וחובקים איש את רעהו בלי לתת שיקחום למכלאות ולגדרות-התיל. בעת שירת ההמנון הלאומי פרצו הברברים לבין השורות והחלו להכות, לדקור ולסחוב את האנשים. האנשים המשיכו בשירת "התקוה" גם בהיסחבם על האדמה כאשר גבם שרוט והם לוקחו על-ידי הברברים...
היית עד למכות בקתות-הרובים, לדקירות בכידונים; היית עת לזעקות פצועים ואנקותיהם; היית עד לגלות מן העמק. אולם לא למרחקים: הם נמצאים במולדתם השדודה מעבר לגדרות התיל הדוקרני.
זעק, הר הגלבוע, זעק - עד אשר תרעד תבל ויושביה. זעק על כל החמס אשר נעשה לנגד עיניך. אולם לא תוכל לזעוק, כי זעקתך היא זעקה אילמת, אינך יכול לזעוק, כי זעקתך לא תישמע ברחבי העולם. עליך לידום ולשאת בכאב את כל אשר ראו עיניך.
מתוך "גווילי אש"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.