עם דמדומי השחר... שמי ארץ-ישראל זרועים כוכבים. הירח מאיר על כל שביל ומשעול, לכל תועה ולכל המשרך דרכו בשבילים הנדחים עלי אדמות. פה ושם נשמעת געית פרה ונביחת כלב. הולך אני בדד... מתחתי אדמה חרושה... רגבים. מעלי השמים הזרועים רבו רבבות כוכבים. כמולי נצבים הרי הגילבוע, ועליהם הקללה האיומה מפי דוד בקוננו על שאול: "הרי הגילבוע אל טל ואל מטר עליהם". באותם ההרים, אשר עליהם נלחמו מלחמת גבורה שאול ואנשיו בפלישתים, הולך אני בדד אל עבודתי בענף החצירים להשקאה. בפתחי את הברז נשמע קול מאונם של המים המפיקים חיים ואושר, ואשר אליהם צמאה האדמה ובני האדם.
יושב אני על רגבי האדמה, ומחכה למים, הבאים מהברז, אשר מרחקו מאות מטרים משטח ההשקאה. יושב וחושב אנוכי על אותה אדמה, ועל אדמות רבות כמוה, אשר הרוו את צמאונן בדמם היהודי של עשרות ומאות בחורים מישראל, בעורקים זרם דם יהודי טהור, אשר הוקדש והוקרב למען הרעיון הגדול, בנין ופריחתה. עשרות ישובים הוקמו בפינות שונות. הארץ תשוב להיות כבימי מלכות ישראל... קול מאונם של המים הבאים נתק את חוט מחשבתי. נגשתי לעבודה: עבודת עמל כפיים ויצירה.
מאיר וינשטיין
מתוך "גווילי אש"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.