רבו הנופלים. יום יום ושעה שעה מפרפר הלב ונפתחים שערי-דמעות - עוד חלל, עוד קרבן. ויש שמגדל הכאב ומועקתו תחדל להרגיש בזמן ובמקום ותראה לנגד עיניך אך מסגרות שחורות.
אך שבעתים יבכה הלב ויחם הדם בחרון אין-אונים בהגיע אליך שם של רע מנוער, בפעם האחרונה, במבט פרידה, שחור ודומם בטרם ילך ואיננו, לנצח.
גדול הכאב מתארו וקדוש הוא מחללו במלים.
כמו חי יעמוד לנגד עיני, ומבעד ערפל הזמן והמרחק לובשים צורה זכרונות עתיקים ויקרים. אעלה נא מהם.
נחן בנדיבות-רוח מיוחדת במינה ורבות נהנינו חברי ואני מתועפות ברכתה. מאיר היה מוכן תמיד לעזור לחבריו בכל אשר יכול. ברוחב-לבו ידע להעביר על מדותיו ולמחל בסתר ובגלוי. מעשה באחד החברים, המטופלים בענינים, שהעתיק את השעור ממחברתו מלה במלה. המורה בקשהו לקרוא את שעורו ואחר פנה אל מאיר. זה עשה עצמו כמי שלא הכין את השעור וסבל - ובלבד שלא לגרום אי-נעימות לחבר. - רגשותיו החברתיים המפותחים נתבטאו בעובדות רבות.
שתקן היה. נפשו מרוכזת בתוכה ולא גילה שמץ מן המתרחש בה לזולת; מחריש ומעמיק בנפשו. כולנו הרגשנו: הס, בל נפריעהו ממחשבותיו - הוא מטפס בסולמות אל על ואנו רק בתחתיתם.
חם ולבבי, קרוב קרבה טבעית וטהורה לחבר ולעניניו. ולא ברוב להג הובעה קרבתו אליך, אלא בלחיצת כף חמה, במלה טובה וקולעת, בחיוך רחב ולבבי. כל אלה קשרוך אליו במיתרים עדינים ולבביים של הבנה ואהבה.
יחד סיימנו את חוק למודינו בביה"ס "תחכמוני" כלפני חמש שנים, ואיש לדרכו פנינו: הוא - הכפרה, אל המרחב, אל החברה השתופית ואל אדמות-העמק. לעתים סר ירושלימה. כשהתראינו שמח ושתק כתמיד. אך חיוכו ועיניו הטובות הביעו הרבה. ניכר בו כי מצא את מקומו. בשטח החלוצי מצאו וידבק בו לאהבה, אהבה לעם ולקרקע, ונכונות להגן עליהם מפני צר ומתנקש.
עיינתי בחבורים שכתב בסיימו את הכשרתו ואורו עיני. לא מן הכותבים והדברנים, אל נפשו דבר - ולשון-הנפש יפה לה הדממה. וחבוריו המעטים, פרי עטו, - מעולים ונעלים: רחשי אהבה לאדמה ולעבודתה, אהבה לעמנו הנרדף והמדוכא בתבל. - פונה הוא אל הסהר הנוגה בבקשה חרדה לשמור במבטיו החורים על פליטי ישראל המעפילים לעלות אל הארץ בברחם מן התופת; מתמרמר בעוז וצועק חמס על הפגיעות והעלבונות.
בהמנותו עם חלוצי מפעל-הענק, החיאת הנגב, כרת ברית-אמונים עם הערבה לעבדה ולשמרה.
זה עתה מלאו לו עשרים שנה. בעודו ער ותוסס, מכין נפשו לבאות ומקוה לראות בישועת-ציון ותקומת-ישראל, עלה עליו הכורת. בכ"ח בכסלו - בעצם חג-האורים, חג הגבורה, נפל יחד עם עוד ששה חברים שהגינו על "גבולות" שבנגב.
אחר מותו אמר אביו: "הצעירים - צריכים ללכת - והם הולכים."
רך ויחיד היה לפני הוריו ואין תנחומים לשברם. אך אשרי ההורים שגידלו בן כזה שידע להלחם וליפול בעד חופש עמו וגאולת ארצו.
ת.נ.צ.ב.ה.
בן מחזורו: אברהם מלינסקי
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח