הוא בא אלינו בהיותנו במחנה הכנה לקראת חברת נוער. שקט, רזה וצנום, מתקשה בעברית ורחוק מחיי החברה. הרבה לא ידענו עליו, ידענו שעלה ארצה עם ילדי טהרן. במשך הזמן, עם עברנו לעין חרוד, הלכו ונעלמו לבטי קליטתו. נכנס לעבוד במאפיה, וזוכר אני באיזה אושר בא אחרי היום הראשון לעבודתו במאפיה: הנה כל המשק אוכל מלחמו. הוא היה מלא סיפוק מעבודתו החשובה והאחראית.
ומובן, גם את חבריו לא היה מקפח; מי אינו זוכר את הפתות והעוגות מעשה ידיו לתפארת ותאוה לחך כולם. במשך הזמן, עם התקרבותו לחברים, נודעו לנו פרטים רבים על חייו ועל שאיפותיו. מיותר לחזור על סבלות היהודים בגולה ויחד עם זה של אריה ז"ל. הוא איבד את מיטב שנות הילדות והבחרות הן מבחינה חברתית-חינוכית והן משאר הבחינות, בכ"ז נכנס בקלות למסלול חיים בריא. למד עברית בשקידה ובשום עלון לא נפקדה רשימתו. במסירות רבה השתדל למען אמו שנשארה יחידה בפולין. בכל הזדמנות שלח כסף וחבילות והגיע לכך, שהוכרח לעזבנו ולעבוד בעיר למען משלוח חבילות לאמו. הוא לא החזיק מעמד בעיר וחזר אלינו. קיבלנוהו בשמחה. לאחר שובו נכנס ביתר ערות לחיי החברה. בעברנו לנען ריכז בעצמו את חיי התרבות במסירות והצלחה. כולם חיבבוהו ואהבוהו. בימים האחרונים סיפר, שאמו נמצאת בדרך לארץ, ושמחנו בשמחתו.
גם בדרכו האחרונה ראינו אותו רץ, קופץ ומתלוצץ. הלב אינו מאמין שאריה איננו. נדמה כאילו רק יצא לחופשה ארוכה.
יהי זכרו ברוך. לא נשכחהו לעד.
אברהם ב.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח