רב"ט אורי לבוביץ ז"ל

...שאלת אם אני זוכרו, וכי כיצד לא אזכרו, די שאעלה על דל שפתי את השם אורי וכבר עולה ומזדקרת לפני דמותו הגבוהה, הצנומה ושערו השחור המקורזל הסתור תמיד שלא בקפידה על מצחו. זוג עיניו השקטות, העירניות, היו מביטות בך בענווה כל אימת שהיית מהללו על דבר שעשה.
לראשונה הכרתיו בהתקבץ הגדוד בתקופת הכוננות שקדמה לקרבות, אורי היה חדש בגדוד לא זמן רב השתחרר משרותו הסדיר.
זכורני שהרבנו להתוכח, לשוחח על עניני השעה, היינו תמיד יושבים בשעת הפנאי בצוותא, ואורי היה יושב בשקט מעיר הערות קצרות לפעמים אך לרוב ישב מחריש.
איני יודע מדוע אך מאז ומתמיד ידעתי שתטיב להכיר חבר רק בשעת קושי בקרב, אכן הכרתי את אורי כחבר אמיתי בקרב.
לא רבים הדברים הזכורים לי בברור מאותו ליל בלהות אך את אורי החובש אני זוכר בברור, שכן דומני שחב אני לו את חיי.
היינו בתוך אימתם המפחידה של סבך תעלות הקשר הצרות הטומנות בחובן את המוות. מסביבנו גברה המולת הקרב על זעקות הפצועים הרבים שנפלו ללא הרף. אני זוכר את אורי עובר מפצוע לפצוע, מטפל בהם במהירות וביעילות, משכיבם בצד התעלות ואומר פה ושם מילה טובה, מרגיעה, היה רוכן ועוזר לפצוע על אף שריקות הכדורים והפגזים כה מקרוב.
מאוחר יותר שכבתי פצוע בצידה של תעלת קשר מבלי יכולת להרים את עיני, ראיתי רק את רגליהם של חברי ממשיכים לרוץ הלאה בתעלות, שמעתי שמישהו קורא לחובש, אחר כך ראיתי זוג רגליים קרבים אלי ובכרוע בעליהן ראיתי אותו, את אורי - שמעתיו אומר מלים מרגיעות מבעד לסבך הערפל שהחל לאפוף אותי. איבדתי את ההכרה בזוכרי את אורי מטפל בפצעי.
מאוחר יותר בבית החולים שמעתי שאורי נפל בקרב בשעת חבישת אחד הפצועים. אחרי כן ידעתי שלו אני צריך להודות שאני מתהלך, שאני חי, רציתי להודות לו, אך הוא איננו, ואני נותרתי נכלם.
לעולם נזכור אני ואחרים שידו חבשה פצעיהם בסער הקרב, את אורי החובש שבמותו ציווה לנו את החיים.

חבר לנשק