טוראי נתנאל נניק קוטלר ז"ל

לזכר נניק


הנה חלפה עברה שנה מאז נפל נניק ודומה: אך לפני זמן קצר קרה הדבר וקשה להשלים עם האבדה.
והזכרונות שנותרו שקטים ונוגים, ההיפך הגמור מנניק החי, החי במלוא מובן המילה.
נניק הנהג, המכונאי, הפועל, החבר העליז, הבחור הלץ.
נדמה שרק לפני ימים מספר, יושבים היינו עדין בחצרה המאובקת והקטנה של חרבת מעין והאוירה משפחתית ושקטה והקבוץ על הגבעה רק מתחיל לקום, כמעט ואין עוד כלום.
והסביבה פרועה ופראית, דומה וחצרנו סוף העולם הוא. מאחורינו אין כלום. הגבול לא מסומן ולא ידוע ואין מסירים לארכו. וממילא הגבול הוא אנחנו. אנחנו הנותנים את ההרגשה לאויב ולידיד, כי אנו הגבול החי של המדינה.
יד זידונית של איש כנופיה ערבי מניחה וזורעת מוקשים מספר בדרכינו.
הג'יפ שלנו מפעיל אחד מהם, מתרסק ונניק מת.
קשה להאמין לידיעה הזו, זה פשוט לא נקלט, נניק ומות!
אבל ככה זה ומשלימים לאט לאט והוא עובר לתחום הזכרונות הנוגים והשקטים של מה שהיה ולא יהיה. הוא מצטרף למחרוזת של אלה שנפלו לפניו. ולפעמים, ניגשים לקברו, מאזינים לדממה, רואים את הקבוץ שנניק השקיע בו את מיטב שנותיו. רואים את כברת הדרך הארוכה והקצרה כאחת, בה הלך עמנו יד ביד עם שנשמט מן השורה.
בזכרוננו, נניק אנו רואים אותך חי, עליז ואמיץ, כמו שהיית עד יומך האחרון.