- אילו סיפרתי רק על מעלותיו של שי, הייתי עושה עוול לשי, הוא היה כועס אילו ידע שכל הנאמר עליו מצופה במעטה ורוד. והרי עצם העובדה שהוא היה כועס מעמידה בצל את מגרעותיו, ומבליטה את יושרו ואת כנותו. זכורני שיום אחד ניגשתי אל המ"פ ואמרתי לו: יש לי חייל שהוא משכמו ומעלה, בחור ענוו וצנוע הממלא את כל חובותיו בנאמנות ומתוך שקידה, כאילו הוא מתכונן כאן לבחינות הבגרות, או שלבו אומר לו למה עליו לצפות, והייתי רוצה לתת לו חופשת-שבת בתור פרס. המ"פ לא היסס ואמר: שלח אותו הביתה. והנה, כאשר הצצתי ביומן, הסתבר לי כי שי לא היה בסדר אותו בוקר, היתה לו מחסנית מלוכלכת ונקבע לו מסדר נוסף. ובכל-זאת, אחרי מחשבה שניה, נטתה הכף לזכותו. ניגשתי אל שי ואמרתי לו בשמחה: ארוז את הציוד וצא הביתה. שאלתו הראשונה היתה: מה פתאום, המפקד, הרי יש לי מסדר נוסף. חייכתי אליו ואמרתי: שי, לא שכחתי, צא. והוא יצא, אבל לא לפני שניגש אל החבר'ה ולקח מהם מכתבים למשלוח הביתה.
תמיד סמכתי שתי ידי על מעשיו, בטחתי בו כמעט בצורה עיוורת. אף פעם לא בדקתי את עבודתו בדיקה נוספת, המלה שלו הספיקה לי.
על אף השקט שלו היתה כל הכיתה פורחת סביבו. באימונים הוכיח עצמו כחייל מצטיין, התורם המון לגיבוש הכיתתי. הוא טען באופיו את האוויר במתח, ויחד עם זאת הכתיב את האווירה במזגו הנוח. שי נתן את אמונו בנו ואנחנו נתנו את אמוננו בשי.