כמהלומה כבדה ירדה עלי הידיעה בדבר האסון. לא אוכל להביע במלים את כאב לבי. דומה, עומד הוא להתפקע בהזכרי בך.
מאז היותנו נערים, בכל המחנות והטיולים להם יצאנו, תמיד אזכרך אריה, עם החיוך המיוחד והמצלמה. תמיד, גם בטיולים רגליים, כשכולם כמעט נפלו מהרגליים, רצה קדימה וצילמת אותנו, וכשכולם ישנו - בראשך התרוצצו מעשי קונדס, וכמובן שלא התעצלת לבצע אותם, ולעתים בעזרת החברה.
כשהגיע מועד הגיוס, וכולנו עמדנו בקלט נבוכים ומבולבלים, והסמלים עשו בנו כרצונם, היית אתה זה שעמד על זכותו. גם בטירונות לא נתת שישברו לך את המוראל. כשהיו "מטרטרים" אותנו, היית נכנס לאיזו אדישות וכמובן שהחיוך לא סר מפניך, ולעתים אותו החיוך בתוספת מספר מלים שהיית שולח למכי"ם היה מזכה אותך במנת "טרטור" נוספת. אך תמיד, כשחזרת למאהל היה החיוך על פניך והיית מספר חוויות.
את קורס הצניחה לא עברנו יחד, אך לפי הסיפורים של החברה גם שם לא ממנת ידך בצלחת. היית מעודד את החבר'ה שנשברו ושלא הצליחו להכנס למעטה האדישות כמוך. את השלב הבא בדרכך הצבאית עברנו יחד, אתה היית חבלן, ואני חייל. כאן ראיתי לראשונה, ובמבצעים ממש איזה איש מקצוע אתה בחבלה.
לא אשכח את אותו לילה בו חדרו חבלנים, נכנסו לבגר ולאחר מספר דקות אחד מהם לחץ בטעות על המתניע והם נמלטו ברוב בהלה, וכמובן שעלו על מארב שהיה בקרבת מקום ושחיסל אותם. לאחר מכן, נכנסת אתה, אריה, לתמונה. תמונה שאותה לא אשכח לעולם. לא היה ידוע מה הספיקו לעשות המחבלים בתוך הבגר, והיה חשש כבד שהם הטמינו שם מטעני השהייה, ולא היה ידוע מתי זה עומד להתפוצץ. בתור חבלן היה עליך להכנס לבגר, להזהר כמובן ממלכודים ולנטרל את המטענים שבבגר. לא אשכח איך אמרת לז'ון הסמ"פ "תשאר בחוץ, אני אכנס לבד" והתשובה שלו היתה "אני נכנס אתך יהיה אשר יהיה", ואיך שכולם חיכו בחוץ במתח נוראי לרגע שתצאו בשלום.
באותה יחידה עברו עלינו עוד מספר חודשים, ואחר כך הגענו למשק. אתה התחתנת ונולדה לך בת - סיגל, על שם חבר שנפל במלוי תפקידו.
...והכל היה כה טוב ויפה, וגם צו הקריאה לשרות מלואים פעיל היה כה שיגרתי. וכי מי חשב שהמלואים האלה יסתיימו באסון כבד זה?
קובי