שנתיים עברו מאז נפל אריה כב' באייר תש"ל. זמן רב עבר, אך עדיין אני זוכר אותו כאילו הוא עומד לפני ומחייך אחרי יום עבודה מפרך כשרק העיניים נועצות מבעד לשכבה עבה של אבק.
את אריה הכרתי ארבע שנים. תקופה שבה התידדנו והפכנו לחברים קרובים. לראשונה נפגשנו כשאריה היה בחברת נוער וגרעין "הבשור" התכונן להגיע לאורים. היו אלה ימים של סוף תקופת הנוער והתחלת תקופת התבגרות לקראת הגיוס לצבא. בתקופה זו היתה אוירה של פורקן במסיבות ובהשתוללות. אריה היה שותף למסיבות אלו ולראשונה הכרנו במסיבה שנערכה בחדרו. בעיר בעל חיוך תמידי שלא מש משפתיו גם משמנסים לפגוע בו.
בתקופת השל"ת המוקדם התקרבנו יותר, אם בעבודה או לאחריה בחיי היום יום ובערבי התרבות המשותפים. התגייסנו לצבא, ובטירונות היינו יחד במחלקה אחת, בתקופה זו הכרנו אחד את השני גם בשעות קשות של הליכה, ריצה ואימונים מפרכים. אריה השאיר בי רושם של חבר העושה הכל כדי לעזור לכולם. הוא לא התלבט במיוחד, וזאת גם היתה מטרתו כיון שתמיד פחד שישלחוהו לקורס מכ"ים.
תמיד עזר, תמיד חייך. גם כשפעל בחוסר רצון לפקודת הממונים עליו.
תאריך השחרור המיוחל הגיע וכולנו הגענו למשק. אריה הקים משפחה, אך לא הספיק להפיק הנאה מהחיים במחיצתה - בתקופת המילואים הראשונה שלו הוא נפל על הגנת בקעת הירדן. אריה נולד עם המדינה ונפל סמוך ליום העצמאות. את הידיעה קבלנו כמכה קשה. סרבנו להאמין שאכן הפעם נפגע גם בית אורים.
אני זוכר אותו כשהוא יורד מהטרקטור ורץ הביתה כדי להספיק להיות עם משפחתו. וכשעבד עד חשכה היה נעצר כדי לראות את בתו ולשחק אתה עד לכתה לישון וממשיך אחר כך.
בן 22 היה אריה בנופלו, מבזוקה שנורתה ע"י מחבלים. אריה נפצע קשה, ומת כעבור שעות אחדות כשהרופאים עושים הכל כדי להצילו.
יהי זכרו ברוך!
קוחל