סמל חגי מעיין ז"ל

קשה להאמין, אי אפשר להבין
הייתכן? לא, זה אינך אתה, העלם היפה והחסון שרק אתמול נראה מהלך בין חצרות המשק, אך הכל אמרו את האמת המרה, הרדיו, העתונות, הכל דברו בשבח הפעולה, והרכינו ראשם לידיעה הנוראה מכל, שניים מחילינו נהרגו, העיניים האדומות והנפוחות מבכי, והקול החרישי שבקע סביב הדממה, ספר את 20 השנים לאחור, נזכר בכל רגע בו חיינו יחד. ילד, נער, עלם, בחור - 20 שנה של יחד, 20 שנה שנקטעים ברגע, 20 שנה שמותירים רק זכרונות ומחשבות.
חגי, בשלוש השנים האחרונות בקיבוץ היטבתי להכיר אותך יותר מכל כשכן. כשכן מסור ונאמן, ידעתי שאפשר לסמוך עליך, ידעתי שכל מה שאבקש יענה בחיוב עם חיוך על השפתיים "אולי בשבוע הבא יהיה לי חשק". תמיד הייתי פוגשת אותך כשהגיטרה בידך, הגיטרה שכה אהבת והקדשת למענה כל כך הרבה, והשריקה החרישית המלווה כל טון וצליל המתמלא בחלל החדר היפה שהשקעת בו הרבה זמן פנוי. כל פריט בחדר, מהקטן ועד הגדול מעשה ידיך הם: השולחן, המאפרות, המנורה, המחיצה, הפעמון והתמונות על הקיר. ה"פופים" שהבאת איתך בשובך מחו"ל, על הכל חשבת איך יראה החדר כשתחזור מהצבא. ואיך תראה הכוננית המיוחדת שתבנה, על ה"פופים" שיכסו את כל הרצפה והמאפרה הגדולה שתעמוד בפינה בדיוק ליד הכורסא.
המסגריה היתה אחד ממקומות הבילוי שלך, בה היית יוצר ומשכלל כל פריט קטן ליותר יעיל. ולאחר שעות המסגריה, הטרנינג האדום והיפה וכבר היית רץ לאימון בנירים, ובכל יום שישי, במסירות כבירה, היית מחכה לאוטו שיבוא ויקח אותך למשחק. ובשבת, השכם בבוקר היית יוצא להתאמן בקליעה למטרה.
הספורט שכל כך הרבה השקעת ואהבת אותו, התנועות היפות והמרשימות בריקוד על קרשי הבמה, תמיד היית מוכן לתרום בעזרה למסיבות, אף פעם לא סרבת וכשהיית מגיע מהצבא והכומתה האדומה מתחת לכותפה, היית צועק לי מבעד לחלון: "תכיני כוס קפה, אני מייד בא"...
והנה ההודעה האכזרית מכל הגיעה, חגי! הייתכן שלא נראה אותך יותר, בדמותך הכבירה ובשקט הנפשי שלך, שלא נזכה לשוב וללגום ביחד כוס קפה. כן! נפלת בקרב על בירות, 10.4.73, אך תמיד נזכור אותך כחגי הטוב, הנאמן והמסור.

נירה