בן יקר
דמותך לנגד עיני ועמה עולות ויורדות אלפי זכרונות שמציפים אותי. וכך באים אלי זכרונות החודש האחרון שבילינו יחדיו באירופה.
גבר נא ותמיר מאיר עיני, כל כך רציתי ללטף אותך ולהצמיד אותך אלי. פחדתי לנגוע בך פן מגע ידי לא יפרק בך בפניך הזכות ולא יסתיר מבע עיניך הטהור.
כל כך הערצתי אותך. ואתה אהבת לשבת ולספר לנו דברים. ספרת לנו מעשים של יום יום ולא החמצת אף פעם הזדמנות להשחיל במשפטיך הקצרים בדיחה קולעת.
על כולם דברת דברים טובים ולא שכחת איש מבין הסובבים אותך. מהקיבוץ מהמשפחה וכן על חברים לנשק.
אני רואה אותך בן, בקמפינג אשר בקוסטה - ברווה בספרד, כשהלכת איתנו לים, רציתי שתלך לרחוץ בים, רציתי לראות אותך משתולל במים הצלולים ושוחה ואתה העדפת לשבת לידינו על החול ולהשתזף.
אחר כך שבנו למחנה האוהלים.
בערב שיחקת פינג-פונג עם אסנת ואיתי.
את אסנת רצית לראות מתמודדת עם המשחק האמיתי והגשת לה בעוצמה כדורים, כיאה לנערה צעירה. כשאני הצטרפתי למשחק ידעת להתחשב בי.
אסנת שמה לב לכך ואמרה לי: "אמא, למה זורק לי חגי כדורים בחוזקה ולך לא?" ואז אני אמרתי לה: "חגי רוצה שתדעי להתמודד איתו, אני כבר זקנה והוא מתחשב בי". אסנת הבינה.
וכך, בן יקר, אתה עולה ומופיע בזכרוני לכל משך שהותך הקצרה עמנו. נסענו להרבה מקומות וביקרנו דברים שבשהותינו הקודמת לא ראית, כך נסענו ללונדון ולספרד.
הרגשנו שהסבלנות עוזבת אותך. וגם אמרת לא פעם, שהיית רוצה לשוב כבר ארצה, להיות עם חבריך. רצית להיות איתנו וגם להיות עמם. לא פעם היית תופס שלווה, נועץ מבט לא זע ולא נע אי שם ועוטף עצמך בשתיקה. ולא ידענו על מה אתה חושב ומה עיניך רואות שם, במרחקים.
שוב ושוב באים וחולפים רגעים מתוך חייך הקצרים. (איך יכולה היד לכתוב שתי מילים אלה?) חייך לא היו קלים לך. כל כך רצית להיות כמו כל שאר חבריך והרבה משברים עברת.
אני נזכרת ביום אחד כשהיינו יחד במטבח בדירתנו בבריסל. כששאלתי אותך: "חגי, איך היה היום בבית הספר?" פרצת בבכי ואמרת: "אמא, אני רוצה לדעת, לזכור את השעורים ואינני מצליח, בו בזמן שיתר החברים שלי לכיתה כן מצליחים".
לקחתי את ראשך והנחתי אותו על כתפי, לטיפתי אותך ואמרתי לך: "ילד חמוד, גם אתה יכול. רק, כמו כל השאר, אתה צריך לשנן, לחזור ולשנן. אף ילד בכיתה אינו יודע את החומר מבלי לשנן אותו ואתה גם חייב ללמוד בשפה זרה לך, בצרפתית".
נרגעת והלכת לחדרך. עברו ימים והענינים הסתדרו. ונראה הדבר בהתנהגותך בבית ובמצב רוחך.
רצית בן, לדעת גם לרקוד. הבנתי לנפשך הצעתי לך שתלמד קודם איתי בבית. בילינו בבית זמן רב בלימוד ריקודי עם. לא פעם התיאשת אבל המשכת. הפכנו את הבית למועדון אחד גדול עד שהתחלת להיות בטוח בעצמך ורקדת באופן חופשי. מאז הפכת להיות אחד הרקדנים הבולטים בהשומר הצעיר של בלגיה. הופעתך הצברית והביטחון בו רקדת לא הטילו ספק בליבי על היותך רקדן טוב.
עם התגיסותך ליחידה קרבית חששתי ודאגתי מאוד. כל כך חרדתי לך בן... וברגעים הקשים ביותר הייתי מנסה לעודד את רוחי לחזק את נפשי ואומרת לעצמי: לחגי שלי, לבחור שכזה, לא יכול לקרות שום דבר. ואסור שיקרה לו!..
אני זוכרת אותך חוזר הביתה לקיבוץ רצוץ ועייף מאימוני הטירונות.
כשהגענו לטולוז בשליחות הסוכנות היהודית והחזקתי בידי את תמונתך, שפכתי הרבה דמעות.
פשוט, כמו התעוררתי מחלום רע. בכיתי ואמרתי בליבי: איך יכולתי לעזוב אותך לבד, בשעת שרותך הצבאי... כל כך התגעגעתי אליך. כל כך רציתי אותך, אתה כל כך חסרת לי... רק המכתבים המעודדים שלך הרגיעו אותי.
לאחרונה, כשידענו שמיקי החברה שלך ושניכם אוהבים, היינו מאושרים. רבות תכננו לקראת העתיד. לשוב ארצה בקיץ, להיות יחד. וספרתי את הימים מאז ראיתי אותך בפעם האחרונה, בתחנת הרכבת של טולוז, בשובך ארצה מחופשתך.
עכשיו בן, הגורל השאיר אותנו עם זכרונות ועם תמונות של נייר שאני מביטה בהן.
כי זה כל מה שנשאר מבן בשר ודם. בן של נייר. איך להאמין שזאת האמת...
בן שלי.
אמא