אורן, ילדי שלי, אתה מת והלב כמו ממאן לחוש בעוצמת האבדן והכאב...
הדאבון הוא אילם, כשאתה מרגיש משהו באמת, אי אפשר להעביר זאת במילים, זה שאמרו חז"ל: "יפה שתיקה..." או - "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה..." ואף על פי כן, אורן שלי, אכתוב, אף שיודעת אני כי המילה אי אפשר לה שתהא מדוייקת ורחשי הלב אינם ניתנים להימדד, כמותם, מהות האישיות ותכונות האופי, אף פעם אינך יכול לדייק בהם, כל שכן להכילן בשלמות ובמיוחד אותך אורן, שהיית חתום וסגור בשתיקותיך הרבות, בכאבך הסמוי, בתהיותיך וברצונך הנעלם להבין את הסובב בהסתר, בשקט, בלי אומר... כמו היית צופה במתרחש מן הצד, בולע, סופג... ובעתים הנדירות, כשהיית נותן ביטוי לרשמיך, היית קולע כחוט השערה, היטבת לראות לעומק, טביעת עינך היתה חדה, היה בך מעוף, וראית את הנולד, אף שהיית נער עדיין, נער המצוי במבוכתו, פרי שטרם בשל...
זוכרת אני כיצד נפרדנו טרם גיוסך, לחצתי את ידך, בדאגה, לשלום, ליבי התכווץ, כל כך חששתי לך, לא רציתי שתלך לשם, כל כך רך, תמים וצעיר... היש אמא שרוצה? ואתה, כרגיל, זקוף קומה, שחרחר, חיוך - עצור - מופנם, השבת בלחיצת יד רופפת ובהפטרת "תודה" מבויישת לברכת הדרך שלי.
פחדתי להעמיק חשוב, אך ליבי לא היה כתמול שלשום... ומאז לא ראיתיך, כל כך רציתי ללוותך, להיות איתך, אלא שהגורל גזר אחרת, ואני נכנעתי, הרכנתי ראש... יש והאדם ניצב בחיים חסר אונים ולא נותר לו אלא להסכים עם הנגזר...
אורן שלי, חייך הצעירים נקטעו בטרם הפציע השחר, כשהאור הגנוז, אותו ביקשת באינסטינקט שלך, עדיין נעלם באופק הרחוק...
יודעת אני אותך: כרודף חרות פנימית ואמת, סלדת מן הכפייה והשררה ומאלו המשימים עצמם כפטרונים לזולתם. את ה"חכמים", "יודעי כל" שמת ללעג, בתוך תוכך... דמוקרט מבטן ומלידה, דוגל בחופש הבחירה, עדין נפש ורגיש מאוד עם מעטה מחוספס.
מעולם לא שאפת לגדולות, הצנעת לכת, כשהייתי מדרבנת אותך ללמוד הכרזת כי אתה מתכוון להיות פועל בניין, כאילו אמרת: "כל עבודה מכבדת את בעליה..."
האם ניסית להימלט משליחותך האמיתית? אינני יודעת, אך תמיד יראת את ההתגלות העצמית, שנאת את הפומביות והפרהסייה...
אינדיבידואליסט מובהק ואף על פי כן איש חברה אהוב ומקובל, לכאורה סתירה ובכל זאת בכפיפה אחת... את דרכך היית בורר בכוחות עצמך, במקוריות, תוך תהייה, מרידה, שקילה. ובעקשנות, על פי תפיסתך, נאמן לעצמך, מעולם לא נגררת, ניחנת בעמוד שדרה חזק, עצמאי, שאינו הולך, דווקא, בתלם...
וכשהיית בא לבקרני ברמת השרון, זוכרת אני כיצד היית שש לתקן, בידיך הטובות, מרצפת שנשברה או דלת, במסירות נפש ורצון כן, הבעת, בדרכך שלך, סולידריות ונאמנות לכור מחצבתך, היו אלו רגעיך המיוחדים להביע רחשי ליבך האמיתיים, כשפיך ופניך חתומים ושלא על מנת לקבל פרס.
באחד מבקוריך, כשצפינו בתכנית "מבט", נשקף מן המסך אריק שרון משתדל לקשור קשרים עם אחת מארצות אפריקה, צילמוהו יוצא לדוג בנהר בחברת האפריקאים, אתה נעצת מבט ואחר כך הפלטת: "כמה עלוב ומביש", הסתייגת מן ההתרפסות והעמדת הפנים כדי לזכות באיזה שהוא קשר מפוקפק...
בפעם האחרונה שהייתי בחדרך שבעין הבשור מצאתי על מיטתך את הספר: "לבדו ימות האדם", ליבי ניתר בקרבי, האמנם ניבא ליבך את העתיד להתרחש?! היה זה ערב גיוסך, מספר חדשים קודם... אני תוהה.
יודעת אני, בן, שהקרע והשינויים במשפחה כמו הפינוי מסיני, הטביעו פצע בנפשך והשפיעו על מהלך חייך, ליבי כואב על כך...
נשמה יהודית טהורה ותמימה עם איפיונים של צבר אמיתי - דוקרני כשהתוך מתוק ועדין, מעולם לא דיברת סרה באיש...
תמיר, שחרחר ונעלם...
כזה חרות אתה בזכרוני.
שלך באהבה רבה
אמא