טוראי צבי קליר ז"ל

7.5.48
לעדנה היקרה,
מצאתי שעה פנויה לכתב לך, ואני מנצל אותה. אני יושב כעת בחדר המוסיקה של המשק. אחת מנגנת על פסנתר ועוד אחרים כמוני מנצלים את האוירה לכתיבת מכתבים. הערב יש לנו מסיבה עם חברי המשק, ושם עלינו להפגין את כל יכלתנו, ולהציג את כל "הכוחות" שלנו. בכלל, היום שורה אוירה חגיגית על כולנו. יום המחרת החפשי וליל ששי עצמו מכניס חגיגיות וביתיות. על העבודה בכלל קשה לספר. עובדים די-קשה אך מצב הרוח מרומם. אנו מרוצים מהמקום, מרב המדריכים ובכלל מהמצב.
מהעולם החיצוני אנו כמעט מנותקים לגמרי. עתונים אמנם מגיעים אך לקרא אינני מגיע. לכל היותר אני מציץ וקורא את הכותרות. בענין הקריאה בכלל, להגיד את האמת, קשה להתרכז לקריאה רצינית, עד עתה לא קראתי יותר מספרונים וספורים קצרים. אני מקוה שבזמן הקרוב, עם הרגשת הקביעות במקום, נוכל לתרכז בנושאים רציניים יותר. את חיי ההכשרה במלואם עדיין לא חשתי, עד עתה לא נתנה לי ההזדמנות לעבוד עבודה חקלאית ממש (כך גם עמוס ומיקי). אני מתחיל להכיר את ההכשרה רק מצדה החברתי. שיחות חברה אצלנו הן עתה תכופות מאד היות וישנן בעיות בוערות שעומדות לפני כל הכשרה כגון: צורת מחסן הבגדים וגבול שתופו, בעיות קופות, סיגריות וממתקים וכו'.
מרבים כאן בשיחות, אך "אפשר לסבל". עד הערב החיים די חד-גוניים. קמים, רצים וכו' כרגיל. הערבים (מלשון ערב) מכניסים קצת חיים ומשרים רוח של הכשרה.
לעת עתה לא קבלתי כל מכתב מהחבריה, אני באמת מתפלא עליהם, תביני מה בשבילי מכתב ואיזה אכזבה יש לי כשאני מביא את המכתבים הרבים למחנה ובשבילי אין. אך לא זו הסבה, אני באמת רוצה לדעת ולחיות גם כאן את חייהם.
אני מסיים לעת עתה, היות ויש לי כל-כך הרבה מכתבים לכתב עד שאינני יודע באיזה להתחיל.
אני מקוה לראות מכתב ממך בקרוב.
בידידות,
צבי
אל תשכחי דרישת שלום לכל החבריה.

מתוך "ניבנו" - עתון תלמידי ביה"ס התיכון העירוני רמת-גן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.