דומה, הוגדשה הסאה. אי אפשר לקלוט יותר. הנך אטום כאבן, כחומה בצורה.
והם הופכים ליקרים כל כך וקרובים עד להפחיד. רק פנינים בודדות נשארות כחיות ותובעות את מסגרתן - פנינים ללא מלאת.
ארשת פנים ילדותית-בישנית של דודו, טור שיניים צחות של צלאל, אמרת כנף של זה ובת צחוק מלבבת של האחר. ולבסוף - עיניים כחולות , כמעט שגרתיות, אבל של יהודה'לה. של זה אשר אהב את מרחבי הים (המלח, המעלה אניות, הטס באופק על מפרש מלבין), את מרחבי השדות (הפלח, בוגר כדורי, האוהב צמחים ונוסחאות הימיות), את מרחבי ההרים (מפקד המלחקה, איש הנגב, פורץ הדרך לירושלים, הסייר) ואת מרחבי... המדבר (איש הנגב, איש דנגור אשר כה אהבה). דוקא מזוג שכזה, אבסורדי ופראי כמעט - "דווקאי".
יהודה'לה-פרא. מברשת שיניים בכיס (ובכל זאת גם איש תרבות) וקדימה - אל המרחבים!
מבהיל כמעט לדמות שיהודה'לה הזדרז כאילו לטעום מכל מכמני החיים, להספיק.
מפרץ עקבה היה בשבילו מעין מיזוג של ים בלב המדבר. נפלא היה לראותו, איך הוא שומע את דכי גלי הים בטרם הגענו אליו. כי יהודה'לה, התדעו, יהודה'לה היה שומע בעיניו הכחולות-אפורות.
ראיתי את התמונה שפורסמה בעיתון השוויצי. כמה שנים חונכת, למדת וחלמת להגיע לאותו רגע שם על האניה. היה כנראה קר מאוד, זאת רואים לפי עצמות הלסתות הצמודות בחזקה, זאת רואים גם לפי מלבושך "הדובי". אבל כנראה שבלב ים היה חם, זאת רואים לפי כולך. כי שם מאחור צפו בכליון אותם העיניים היהודיות המשוועות לכאלה שכמותך.
יהודה'לה, שם חביב, כמה טוב להגותו. רק לשתוק את מותך, לא לפצות פה. גם על צלאל לא דברת מאומה, כאילו לא ארע דבר.
יהודה'לה יקר, אנחנו מבטיחים להמשיך כאילו לא ארע דבר.
חיה
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח