כמעט ארבע שנים אחרי
מי היה מאמין שנגיע עד כאן
בלעדיך, לבד לבד כל כך הרבה זמן
מי בכלל יכול היה לדמיין שנמשיך לחיות
מי חשב שזה יכול להיות.
והנה,
איתן ועמרי פייטרים בצבא
ונועה עדיין אוהבת טורקיז כי "זה הצבא של אבא"
ואני כבר בכיתה י'
ואמא, מחייכת שוב.
וכל יום שעובר מגביר את הגעגועים
ועברנו בלעדיך כל כך הרבה דברים.
לא הבנתי אז איך אנשים ממשיכים, מחייכים,
והנה גם אנחנו המשכנו (יש ברירה?)
אבל עמוק מתחת לחיוך - רע
וכל אחד מחסיר פעימה
כששומעים את "עטור מצחך" ו"ילדותי השנייה"
והעניים שאמורות להיות כבר מתורגלות
בלי בכלל לדפוק חשבון - מטפטפות...
וחיה ושגי כבר לא בארץ
ועם סבתא חנה בטח כבר נפגשת
וכל אחד עושה לעצמו את החשבון
כשבפזל חסרות חתיכות - המון.
ו"מי היה מי נשאר מי עודנו"
וכל כך רוצים אותך שוב אתנו.
אתה כל כך חסר, בכלל אי אפשר לתאר.
דפנה, 1989