סמ"ר חזי יחזקאל לוצקי ז"ל

עדיין היד מסרבת לכתוב, עדיין המוח לא תופס שזה קרה. בני יקירי, רוצה אני לשוחח אתך, אף על פי שיודע אני כי לא תענה לי, כפי שבחייך הייתי מדבר ואתה שתקת, אבל הזרם החשמלי בין לבבותינו היה כל כך חזק, שידעתי מה בלבך אלינו לאמא ולאבא. רצית להראות חזק, לא סנטימנטלי, אבל לא הצלחת בזה.
אספר לך את סיפור הולדתך.
נולדת ב-1.7.1942. היה זה בימים של מלחמת העולם השנייה. הנאצים הגיעו כבר לא רחוק מאלכסנדריה שבמצרים ועמדו להיכנס לארצנו ולהשמיד אותנו, כששום תקווה לא נראית לעין. באותו ערב הבאתי את אמא ל"בילינסון" ונשארתי ללון בקיבוץ גבעת השלושה, בו היו לנו קרובים. רותי, אחותך, היתה אז בת שש.
בערב התקיימה שיחת חברים בחדר האוכל ואחד מחברי המשק סיפר, שמשלחת של היישוב ביקרה אצל הנציב העליון ומסרה לו על תוכנית היישוב להילחם "מלחמת מצדה" - להתבצר בכרמל ולהילחם עד הסוף. מצב הרוח היה קשה.
למחרת בבוקר, כשנסעתי חזרה לביה"ח, עבר בדרך ילד שהפיץ את העיתון "דבר" והכריז: הגרמנים נעצרו באל-עלמיין במדבר והחלה נסיגתם. באותו יום נולדת. עדיין לא האמינו ביישוב שזוהי אכן נסיגה של הגרמנים ולכן לא כולם, חוץ ממשפחתנו, היו פנויים לשמוח לקראתך.
התפתחת מהר, ילד בריא, יפה, מחונן בכל המעלות. התחלת לדבר מאוחר וגם כשגדלת לא הרבית בדיבורים. היית ילד עליז וריכזת תמיד את כל האחרים סביבך. תחושת המוסר שלך היתה גבוהה מאוד. זכור לי שבהיותך בן 5-4 באת וסיפרת לאמא שילד אחד מטריד אותך ומציק לך מאוד. אמא אמרה לך - "תן לו 'פליק' ודי", ואתה ענית: "אבל אמא, הוא ילד קטן...". כך גם כשגדלת - תמיד רודף שלום, מגן על חבריך ואהוב על כולם.
היתה לנו בגבעתיים חצר גדולה, שם היה המרכז של השכונה. שם גם המצאת כל מיני המצאות כמו "טלפון" בין הבתים וכל מיני תעלולים.
תמיד היית צנוע ולא אהבת להתפאר. זוכר אני שפעם חזרת מאיזה מירוץ שנערך על ידי תלמידי בית הספר וכששאלתי אותך - חזי, מה היה? ביטלת את זה כלאחר-יד, אבל כשלחצתי עליך אמרת "נו טוב, קיבלתי פרס ראשון...". כזה היית.
וכשחזרת פעם מבית הספר וסיפרת שיש לך מורה חדשה נחמדה מאוד ואמא שאלה אותך איך היא נראית, ענית לה "היא נחמדה עם עיניים זוהרות".
כשגדלת היית ב"נוער העובד" וגם נבחרת למדריך. בגמר בית הספר היסודי התעוררה השאלה איפה להמשיך ואתה התעקשת ללכת לבי"ס חקלאי, כדי להיות אחר כך חבר קיבוץ. אמרת, שאם נכריח אותך ללכת לבית ספר תיכון, תשתדל ללמוד לא טוב, ואכן קיימת! לכן רשמנו אותך לבי"ס "כדורי". שם היית מהפעילים בכל דבר. בכל ההתנגשויות והתגרות הידועות ב"כדורי" בין "אליפים" ל"בית'ניקים" היית משתתף קבוע. בזמן קטטה היית תמיד בין המגינים על חבריך. זכור לי שפעם באנו לבקרך שם והחדרים היו ריקים כמעט לגמרי. שאלנו אחת מהתלמידות - איפה חזי? ופתאום הופעת - כולך חבורות ופנים נפוחות. שאלתי - מה קרה לך? ותשובתך היתה - נפלתי מהטרקטור. מובן שאחר כך נודע לנו שהיתה מלחמה בין הכיתות.
בגמר הלימודים הצטרפת לגרעין, שהיה קשור לקיבוץ מלכיה, ואחר כך התקבלת שם בתור חבר. עבדת כרפתן ומאוחר יותר הלכת להדריך בנוער העובד בגבעתיים.
היית תמיד בין המחמירים בענייני עקרונות הקיבוץ. פעם באת לביקור בבית עם חבר. החבר נעל סנדלים טובים ואילו לך היו סנדלים קרועים. אמא ראתה את זה ושלחה לך למחרת חבילה ובה ממתקים ועוגיות וזוג סנדלים חדשים. כעבור כמה ימים החזרת את הסנדלים בצירוף מכתב: הממתקים היו בסדר, אבל סנדלים - לא. זה אסור מטעמי עיקרון (שוויון!).
בזמן היותך מדריך, הכרת והדרכת את ציפי היקרה, ומצאת בה את מה שלבך חפץ... ואכן, גם אנו ההורים קיבלנו אותה בתור בת - עד היום...
סמוך לחתונתכם פרצה מלחמת ששת הימים ואתה, שהיית בחיל הצנחנים, נשלחת לכל החזיתות המסוכנות ביותר, ומכולן חזרת בשלום.
כשנולד איתן, בנכם הבכור, לא היה אדם מאושר ממך וכך בהולדת שאר הילדים. לא היה גבול לאהבתך להם.
לאחר כ-15 שנים במלכיה נתעוררה שאלת לימודיך באוניברסיטה ואז נפלה ההחלטה לעזוב את מלכיה ולעבור לגור בבאר שבע, שם למדת. גרתם בבאר שבע כשנה. אתה למדת באוניברסיטה וציפי עבדה כמורה בבי"ס. ואז התקבלתם לקיבוץ חצרים. סיימת בהצלחה מרובה את לימודיך ומילאת תפקידים שונים וגם נשלחת לחוץ לארץ מטעם מפעל "נטפים". חייתם חיי משפחה מאושרת עד יום האסון.
וכעת, כשהלכת ממני, צועקות אלי המלים של דוד המלך: "בני, בני, מי יתן מותי תחתיך...". אבל לדוד המלך היו הרבה בנים ואילו לי רק בן אחד. הנני בוכה במסתרים, ואמא בוכה במסתרים. וזה כנראה עד סוף ימינו. לא היינו ודאי קיימים אף יום אחרי לכתך לולא האוצר היקר שהפקדת בידינו - את ציפי יקירתנו ואת הילדים היקרים, האהובים והנפלאים שבזכותם אנו עדיין חיים. מתחוללת בלבי מלחמה בין המוח והלב. הלב לא רוצה להכיר, ולא יכול לדבר עליך כעל מי שהיה. אבל המוח אומר לי את האמת המרה ומחייב אותנו להיות חזקים.
הלא היינו תמיד משפחה מאושרת בכל המובנים, יחד עם משפחת רותי אחותך. והילדים, גם שלך וגם של רותי, כל כך אוהבים אחד את השני, ולכן היו תמיד חששות בלבי מפני דברים שיכולים חס וחלילה לקרות: הלא אנו חיים בארץ מלאת אסונות. נזכר אני באושר של כולנו בחגיגות הבר-מצווה של הבנים. אני לא מפסיק להסתכל בתמונות איך אתה מביט באהבה ואושר בכל ילד שלך ואפילו עכשיו, בזמן שאני רואה את התמונות נדלק החום בלב...
לא, לא אפרד ממך. תמיד עוד יהיה לי לספר לך, ולילדים, את דרך חייך. ונזכר אני כעת בכל מיני אירועים בילדותך. כמה אהבנו יחד להשתובב. כמה אהבה היתה בביתנו... על שאלות הילדים שהיית שואל אותי; ההתחבטות שלנו בזמן שרצית רק לבי"ס חקלאי ונסעתי אתך לכדורי; כל מיני אירועים לנגד עיני, וכעת נגדעת באיבך, בזמן פריחתך ומרכז חייך. איך אוכל לחיות? הלב מתפוצץ, ונדמה לי שהעולם בלעדיך הוא לגמרי עולם אחר. איך ייתכן?... ובכל זאת העולם ממשיך בשלו. אמא ואני, אין אנו יכולים להסיח את הדעת אף לרגע... הדברים האיומים שנאמרו לי ברגע שנמסרה לי הבשורה האיומה שחזי איננו... כל יום יותר קשה. אנו כל הזמן מדברים רק בך, בלבנו אתה חי, כי איך אפשר אחרת? לפעמים אני תוהה האם לנו זה קרה? נדמה לי שאחרי האסון אני כבר לא אותו האדם שהייתי קודם, הכל כל כך שונה... והלב, הלב... אינו משלים.

אבא.