ציפי שלי,
עייף ויגע אני כותב אליך.
לא כל כך מבחינה פיזית, כמו נפשית. ההצגה של בית הספר משגעת אותי. לא די שכל העניין יותר מסובך ממה שנראה לי בהתחלה, ההורים גם כן התחילו לשגע אותי. בורחים מהחזרות כמו ילדים קטנים. גם כשהם כבר נמצאים, הרי נפשם מרחפת בחוץ. לא שאכפת לי על הצלחה או משהו דומה. אין לי שום אמביציות בעניין. פשוט זה מוציא את נשמתי. גם לצדדים הטכניים אני צריך לדאוג לבד ובסופו של דבר הם היו צריכים להיות בעלי היוזמה. מצב כזה מעורר הרהורים נוגים על טיבם של בני האדם וכו' וכו'. חוץ מזה אני עייף (באמת) גם מבחינה פיזית. אתמול (יום א') חזרתי לחדר די מאוחר והתחלתי לקרוא בספר שאורי ארבל נתן לי (שמריה צמרת - בקי תמיד) שהוצא לזכרו של אבא של דורית. הספר תפס אותי וקראתי עד שסיימתיו. נותרו לי שלוש שעות לישון, אבל לא הצלחתי להירדם. כנראה בהשפעת ההרהורים שעלו בעקבות הספר.
זה היה אדם רציני בכל המובנים, רגיש, בעל מחשבה עשירה ועמוקה, ואיש קיבוץ ותנועה בעומק לבו. כל הספר מורכב רק מקטעים ממכתביו ויומניו וערוך לפי סדר כרונולוגי. לא בכל יום נתקלים בספר זכרון שיכול להשאיר את רישומו גם בקורא שלא הכיר את האדם שלזכרו נכתב הספר.
וכאילו לא נמלאה סאת העייפות, באה לה צרעה ועקצה אותי (הבוקר) ביד. לאט לאט מתנפחת היד כמו עוגת שמרים, תופחת וכואבת. עכשיו כבר שלושה רבעים נפוחים וכואבים והרבע האחרון מחכה בפחד לתורו. אל דאגה, גם זה יגיע. אני מתכונן להיכנס למיטה עם תחבושת קרה על כל היד - מחר צריך אותה לעבודה.
זהו, אלו כל הצרות. חוץ מזה הכל בסדר. כלומר, אין חדשות שכדאי לספר עליהן. חוץ כמובן מהילדה שנולדה למשפחת כלתי (עוד אחת לבית מלכיה) עוד מעט נוכל להציף את השוק עם בנות וליצור אינפלציה במצרך זה (אל תקחי ללב את הסגנון). מה נשמע, ציפי? מתגעגעת? גם אני. את חסרה לי מאוד מאוד, ילדה. במיוחד בערבים. ויותר מכל לפני שאני עוצם את עיני בלילה. אז יש זמן לחשוב ולהתגעגע.
אבל נתגבר על זה, נכון? הן את מסכימה עמי שזו תקופה חשובה עבורך ולא סתם קפריזה.
ציפי, בקשר למזכירות, אני מקווה שאת לא עושה שטויות. אל תתפסי לאדישות. בקשה מקרב הלב.
זהו חמודה, אני נפרד
לילה טוב
שלך, אוהב
חזי