בית האריזה. ליד השולחן יושבים 5-4 אנשים. ביניהם אישה אחת בהריון. השיחה, פרט למקרה הספציפי של האישה בהריון, מתחלקת על כולם.
- ...ואיך שהוא דיבר באסיפה... נשמע צדיק כזה. השחיתויות שהוא עושה...
- מה, איזה שחיתויות? על זה לא שמעתי...
- לא שמעת? כל המשק מדבר על זה. אתה יודע כמה כסף הוא מוציא כשהוא בעיר? אתה יודע שכל יום שישי הוא לוקח את הילדים שלו לישון בחדר...?!
הבחורה בהריון: ואשתו יותר טובה? היא מסיתה אותו... בכלל, הוא עושה מה שהיא רוצה...
שתיקה קלה, ממיינים.
- ראיתם מתי יצחק בא הבוקר לעבודה? כל יום אותו דבר. בטלן כזה. ממש פרזיט.
- ומה עם משה'לה? אחרי ארוחת צהריים לא תראה אותו בעבודה...
- (נכנס ממש לקראת סוף הדברים של קודמו) ראיתם את המצלמה החדשה של ישראל? מעניין אותי מאיפה הוא משיג את הכסף...
- איזו שאלה?! מהחשבון בבנק!
- באמת, עזוב את האגדות האלה. זה מהכסף שהוא מקבל לתפקיד שלו.
הבחורה בהריון: שכחתם את ירדנה. הייתם צריכים לראות אותה בעבודה. היא ממש שונאת את הילדים. טוב, אני צריכה ללכת. (קמה, מתכופפת, מרימה שקית מלאה תפוחים. הולכת).
שתיקה קלה עד שהיא נעלמת.
- כל יום. כל יום! מה יש לה ללכת בשעה כל כך מוקדמת. היא כבר מארגנת לה את המנוחות שלה...
- בטח יש לה פגישה עם הפרפר שלה...
- עזוב, היא בסוף ההריון...
- אבל תפוחים היא תמיד לוקחת...
- בטלנית כזאת. אתם חושבים שכאשר היא כבר עובדת העבודה שלה שווה משהו?
- ראיתם איך היא מתלבשת?
- בכלל, צורה יש לה...
- ממש שחיתות, לדעתי.
תוך מלמולים - מחשיך לאט. ברקע נשמעת צפירת אמבולנס ממושכת.
חדר מלא פרחים וברכות. הבחורה שהיתה בהריון נכנסת כשתינוק חדש בידיה. מלווה על ידי בעלה. רואה את הפרחים. עוצרת נרגשת.
הבחורה: הו, מושיק, תראה כמה נהדר. כל כך יפה, כל כך מרגש. זה הטוב בקיבוץ, כולם ביחד אתך בימים האלה.
הבעל: כן. נהדר לחזור הביתה, נכון? יש לך ממש הרגשה שאוהבים אותך.
הבחורה: בוא נכתוב מיד פתק תודה ונתלה בחדר האוכל.
מתיישבת, כותבת ומצטטת לאט, תוך כדי כתיבה.
הבחורה: לכל אלה שהציפו את חדרנו בים של פרחים וברכות והראו לנו כמה אכפת להם - תודות נרגשות ממשפחת לוי.
חושך.
האור עולה לאט, מתגלה שולחן המיון בבית האריזה, כמו קודם - ללא הבחורה. נשמעים מלמולים:
- מנוולת...
- מושחתת...
- איזה סגנון יש לה...
- מרביצה לילדים...
- מדכאת את בעלה...
(כל זה ביחד. קצר מאוד. האור דועך כמעט מיד עם הגיעו לשיא ואתו המלמולים).
סוף
נכתב לאחד מחגי המשק, מלכיה