ציפי, שלום!
נראה לי שאני צריך לבקש את סליחתך.
בדרך כלל אינני אוהב לעשות זאת, כי תמיד מעידים הדברים על עצמם ואין טעם להתנצל. וכשאין מה לכתוב - מוטב לא לכתוב וחסל ולא להסתבך ב"סליחות", אבל אני בטוח שהמצב אצלנו כלל וכלל אינו כזה.
הביני נא, פשוט היה פה עכשיו מצב קשה. ודאי שמעת על האסון שקרה. אם כן, הייתי רוב השבוע בנסיעות בקשר לזה ועוד עניינים לא נעימים ביותר וממש לא התאפשר לשבת ולכתוב. אני מקווה שהבנת (ולהבין פירושו לסלוח).
ולעצם העניין: יש לי הרגשה שאני צריך לחזור על ה"מוטו". למען האמת, חובתי להדגיש ולחזור ולהדגיש על מנת שהדברים יובנו כרוחם. לגביך הרי הדברים שאני כותב מייצגים את הדעה הקיבוצית, ומחשבותי - את המחשבה הקיבוצית. אבל אני עומד הרבה פעמים במצב קשה. גם מפני שקשה לפעמים לתרגם תחושות שלי למחשבה כתובה וגם מפני שלא כל מה שאני חושב, חושבים האחרים. ולמרות שיש "ניסיון חיים" ושאר ירקות.
אבל קשה לי ציפי, לקבוע אמיתות על סמך ארבע שנות חיים בקיבוץ. הרבה דברים לא מסוכמים אצלי. גם לי עצמי הרבה התלבטויות ושאלות לא פתורות. ואני פוחד כל הזמן פן אכתיב לך איזו "אמת" שתטעה. או אפרש דברים כפי שהם נראים לי אישית ולמעשה אינם כאלה.
אין תרופה לזה מלבד החיים עצמם. אבל את מצדך חייבת להשקיף על הכל בעין ביקורתית.
זו הסיבה העיקרית מדוע אינני נמשך בלשון לכתוב על העניין הבוער שהעלית. אני מבין שבסופו של דבר זו הבעיה העיקרית וכדי שתוכלי להתמודד אתה, את רוצה לדעת הכל ולשפוט. ואם תשפטי על סמך ידיעה שזו הדרך, תהיה החלטתך חזקה ונחושה ויהיה בך הכוח ללכת בדרכך. בכל אופן לגבי העניין הזה אינני יכול לעזור לך בדרך זאת של כתיבה. למרות כל המגבלות, המלה המדוברת היא המובנת ביותר.
ולגבי שאלתך על "הקושי שבחיים" גם את הבחנת ששאלה כזאת היא רב משמעית ומסועפת ולכן גם אין אפשרות לענות עליה ב"כן" מוחלט, או ההיפך, ב"לא" מוחלט.
חשוב גם לדעת לעומת מה...
כשלעצמם מציבים חיי הקיבוץ קשיים רבים. לכולנו מבלי יוצא מן הכלל יש בעיות של הסתגלות לחברה (לכל אדם שחי בין אנשים). אבל אם אני מעמיד את חיי הקיבוץ מול החיים שאינם בתוך המסגרת הזו, לא תהיינה לי נקיפות מצפון אם אומר שהם בסופו של דבר קלים יותר. על סמך מה?
לגבי, המטרה היא להיות שלם עם עצמי. הרי לך, זכית בכל הווידוי כולו. והחיים בקיבוץ מאפשרים לי לעשות זאת יותר מאשר בכל דרך חיים קיימת אחרת. זו נקודת המוצא שלי. מובן שלחיים אלה יש קשיים משלהם. וזהו הדבר הנקרא - המציאות של חיי הקיבוץ. ומה שמדריך את מנוחתי בעיקר, הרי זו החדירה של תופעות שאינן מתאימות לדרך החיים הזו, מבחוץ. תופעות שמפריעות לנו לחיות חיים צודקים שיש בהם גאווה ובראש מורם. כניסה לפרטים היא במידה מסוימת רכילות. אבל באופן כללי: רכושנות (ואפילו מופגנת), השתמטות מנשיאה בעול, הלכי מחשבה של "מה ייצא לי מזה?", לא אכפתיות, פגיעה בדברים של הכלל ובלבד שהפרט ייצא נשכר, כל אלה ואחרים פוגעים ומקשים על החיים.
הייתי אומר שהמכנה המשותף לכולם היא דרך המחשבה על קיבוץ כמקום לחיות בו, ולא כדרך של חיים. אבל אם אני מעמיד את כל זה מול דברים אחרים, הרי יחד עם הכל וגם אם מישהו מניח שהמצב הוא בכי רע, הרי זו בכל זאת הדרך הטובה ביותר לחיות בה. ומה שצריך לעשות: לאגור כוח ולהילחם - מבפנים.
זו פחות או יותר הרגשתי את הדברים.
אני יודע שלא זה מה שמעסיק אותך כרגע. את עדיין בשלב של התלבטות על העקרונות מהם נגזרים חיי הקיבוץ. אבל פה אין לי אפשרות להוסיף מבלי שאת תעלי את הבעיות. בכל אופן, אם שמת לב אני נמנע בכוונה מלהזכיר את שליחותו של הקיבוץ במדינה, למרות שאין להפריד במציאות בין הדברים, כי לדעתי הבירור היסודי הוא בסופו של דבר לגבי עצם החיים האלה עצמם - האם הם טובים, האם אלה חיים של ממש שצריך ללחום על כך שיתקיימו לטווח ארוך או אולי הם טובים רק בתקופה מסוימת, שעבר כבר זמנה, והגיע הזמן לסגור את העסק.
טוב. אפילו לפילוסוף צריך שיהיה סוף.
ואני מקווה שנתראה בראש השנה
ובינתיים לילה טוב
מחזי