אביתר "אבי" פרלמוטר ז"ל

קטע מסיפור מחיי ההתישבות המגויסת
אורי
...דמדומים, בין הערביים, שורה של חברה עייפים, מזדחלת לה למקלחת, המחנה עזוב, הערוגות קצת רמוסות ולכלוך ישנו בפינות.
במקלחת שקט, אין נשמע קול השירה הצלול, החזק והבהיר כבימים מקדם. מתאמנים, מדברים על האמונים ותו לא. חוזרים כמעט כמו שבאו, רק אורי מזמזם שיר, אולם הפעם יותר עצוב: "הוי אמא"...
ב-06:00 המפקד השיגרתי, הצעות רגילות ומספר חברים נקראים למטה, נסתיים המפקד. החברה מתפזרים בשקט. ולפתע נשמעות שאגות: "ג'וב! ג'וב! איזה ג'וב? מה? זקס?"
אחר מסתבר כי החברים שנקראו למטה יוצאים לסיור בלשונם. ג'וב! איזה מתיחות משתררת במחנה, כולם מדברים, כל אחד כבר יודע את הפרטים, ומתחילה כבר להתבהר איזו תמונה. למרות שזה רק סיור, הרי זאת חריגה ראשונה מחוץ למסגרת האימונים, ועל החברה כבר נמאסו האימונים. הללו היוצאים רצים ערנים, מי מחפש חגורה, מי כפיה, מעלים מכנסיים ועוד, ועוד...
אורי ועוד הרבה חברים הולכים אבלים וחפויי ראש. חושב לעצמו אורי: "מדוע הם ולא אני. הרי הם אותם חברי הכשרה כמוני" (ובו ברגע הוא אינו מעלה בדעתו אפשרות מה היה אלו היה להיפך והקנאה מתחילה לכרסם את לבו.)
אבל כלפי חוץ הוא מעמיד פני "אבדן מילא. אני עדיין צעיר. עוד נספיק את זאת". ועוד אוסיף: "משוגעים קמים ב-2 וחצי בלילה. הזמן הטוב ביותר לשינה ו"הורגים" אותו באיזה סיור של מה בכך."
החברה שוכבים לישון, לא בקלות נרדמו כולם בלילה. גם היוצאים, גם הנשארים, כל אחד הרהר בכוון שלו. לאט לאט נרדם אורי תוך הרהורי קינאה נוגים.
לא שמע כיצד עזבו חברים את האוהל ב-2:30 בלילה, וחלם לו חלום מלא תקוות ורז.
...5:00 בבוקר, קול יריות וצרורות מסטנים וממקלעים מפלחים את הבוקר האביבי השקט והבהיר.
העיניים נפקחות במהירות והאוזניים כולן קשב, והשאלה הראשונה היא: "מי ירה ומה זה שם נפל?"
והתשובה היתה: "הג'וביסטים הותקפו".
הידיעה עוברת מאוהל לאוהל במהירות ומיד ממהרים כולם להתלבש. בין הממהרים גם אורי, הוא שכח את כל המרירות שהצטברה בלבו כלפי היוצאים (לא כלפי המוצאים) והוא ממהר לעזור לחבריו הנתונים בצרה, אי שם, אין ביכולתו: חברי משק הקדימוהו והוא מתהלך במחנה כארי בסוגר ואינו מוצא פורקן לנפשו.
קולות שמחים ממרחקים, הם חוזרים, הם חוזרים, הם באים, לפי צלילי השמחה אפשר לקבוע כי כולם חזרו, ואורי נרגע. הוא נכנס לאוהל ומחכה לשכניו. הללו בודאי שיספרו לו זאת ברצון ואפילו מבלי בקשתו הוא. שכבו קצת לנוח והמתיחות הרבה שככה.
בעוד שעתיים קמים שוב ליום אמונים אפור ומשעמם כרעהו. ואורי תקוה בלבו, כי בפעם הבאה או בעוד כמה פעמים הוא יצא ויעמוד במבחן האש. הוא קם. מכנסי העבודה הכחולים ה"לבנים", החולצה הקרועה, נעלי העבודה הישנים וה"פטס".
קדימה לאימונים, כל רגע יקר. אורי היה אחד מחילי העם.
מאחוריך עומד העם כולו!

מתוך חוברת לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.