לברוך,
לכתוב על התקופה בה הכרתיך, איני יכולה, אתה - אינך עבר.
לשמך במסגרת השחורה אין משמעות לגבי. אני עוצמת את עיני וחושבת: אולי זה לא אתה?
אולי רק נדמה לי משום שדאגתי דוקא לך?
אני בוכה והדמעות שוטפות את העינים, אני חושבת - אולי כעת יטושטש שמך והכל יחלוף?
אך לא, יודעת אני שהטובים נפלו, ואתה - הרי היית מהטובים שבנו.
אני מבינה שהמלחמה נכפתה עלינו, נאלצנו לאחוז בנשק, לצאת להרוג וליהרג. ניצחנו! הישובים שוחררו, ירושלים, הגדה, הרמה וסיני בידינו - אך למה הקרבן כה יקר?
מדוע דוקא הטובים בידידים?