ברגעים של תוגה, של כאב ושל צער,
אין שלטון למלים, יש מקום לשתיקה.
שתיקה של כאב, החותכת כתער,
למול אבניה של עיר עתיקה.
שוב שותקות אבניה, הר הבית נדם,
נוסיף עוד דמעות לאותו כותל רטוב.
דמעה על חבר שנפל, על אדם
שהכל בו כלול במושג בחור טוב.
זאת בלי מליצה, כך היה כל חייו
וכך הכרנוהו, מגשים שלחם
לאותם עקרונות שכיבד ואהב,
שמעל ליחיד, שלמען כולם.
בכל עת של משבר שוב ביקשת אותו.
לא אחת הוא ניצב כה צודק, כה לבד...
אך פעוט הוא הדף למול גדולתו
וקטנות המלים מול עתיד שאבד.
אין תרופה למכה, להחיות לא נוכל,
אך הכל פה בבית נשאר עוד שלך
כל שדה הנובט, כל ניצן, כל עלעל
ישאו ויזכירו לעד את דמותך.
פרויקה (הבשור)