רב"ט ברוך יואלי ז"ל

דברים שלא נאמרו ביום השלושים לנפילתו של ברוכ'קה היקר, כי איך יכולתי להגיד אותם כשהלב ממאן להאמין שהאמת היא כה אכזרית.
ב-7.7, התכוננו לבוא לניר יצחק לחגוג יחד את יום ההולדת ה-21 של בננו וחברנו היקר. כן, ברוכ'קה היה לא רק בן, גם חבר היה.
הוא ידע לחלק את ה"אני" שלו ואת מסירותו. ואת האהבה בין ההורים והחברים שאתם חי. גם במותו היה שלם עם עצמו. גם במותו, כמו בחייו, מסר את עצמו לטובת החברה שבה חי. מהיותו תינוק ידע לוותר מעצמו, לא בעקרונותיו אך בנוחיותו. לא אהב את הברק החיצוני.
לא ילד פלא היית, בני היקר, אבל לא פעם כשנפגשנו עם חברים, עם אנשים בעבודה, עם אנשים בחוץ ושמענו על בניהם, היינו גאים בך. כי ידענו שבזמנים קשים אפשר לסמוך עליך, שאתה מוכן תמיד לעזור.
רק הפעם ברוכ'קה היקר, לא התחשבת בנו והלכת לנצח.
קשה להאמין. קשה להשלים שלא נשמע עוד את הליכתך המיוחדת מדלג על המדרגות. שלא נשמע את הצלצול בדלת ואת קולך המכריז: "באתי"!
ברגע שהיית נכנס הבית כולו צחק, כל תעלול שהיית מסדר לאמא - האם הכל נגמר? האם נוכל רק להתבונן בתמונתך שעל הקיר, שהיא כה רצינית? ואיפה הצחוק והקונדסיות שלך?
הלב זועק: לא!!!

אבא.