סמ"ר נדב לישצינסקי ז"ל

נדב לישצינסקי
הדלקת נר בן 20 בנפלו
בן סוזנה ונחום
נולד בבאר שבע
בכ"א בכסלו תשל"ז, 13/12/1976
התגורר בשדי אברהם
שרת בחטיבת הנח"ל
יחידה: פלחה"ן נח"ל
התגייס ב-27.3.1995
נפל באסון המסוקים בדרך לפעילות מבצעית
בכ"ח בשבט תשנ"ז, 4/2/1997
מקום נפילה: שאר ישוב
באזור הגליל
מקום קבורה: באר שבע
חלקה: 5, שורה: 6, קבר: 6.
הותיר: הורים, אח - גבי, גיסה - שרה ואחיינים-דניאל ואלה, אחות - סמדר וגיס - יפתח

קורות חיים

בן סוזנה ונחום, נולד בבאר-שבע ביום כ"א בכסלו תשל"ז (13.12.1976), הבן הצעיר במשפחה, אח לגבי וסמדר. הוריו, ילידי ארגנטינה, עלו לארץ בשנת 1966 תחילה לקיבוץ חצרים, משם עברו לדימונה ובשנת 1978 קבעו ביתם במושב שדי אברהם, שם גדל נדב. החל את מסלול לימודיו בבית-הספר היסודי ה"בשור" וסיימם בבית-הספר התיכון האזורי "מקיף הבשור" בצוחר, במגמה הביולוגית. נדב התאמן באתלטיקה ולפני גיוסו נטל חלק בחוג כושר קרבי והכנה לצבא.

עם חבריו למחזור יצא בכיתה י"ב למסע לימודי בפולין ובצ'כיה, ועם תום לימודיו יצא לטיול ביוון. חבריו מספרים כי אהבת חייו היתה המוסיקה. נוסף על המוסיקה אהב לפתור תשבצים ומגיל צעיר אהב לקרוא ספרים ודאג שתמיד יהיה איתו ספר. היתה לו שפה מאוד עשירה וחוש הומור שנון.

נדב בחר לשרת ביחידה קרבית מתוך רצון למלא באחריות את חובותיו כאזרח במדינה אף-על-פי שהאמין בשלום. בשלהי מרץ 1995, התגייס נדב לצה"ל ושירת כלוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל. במסגרת השירות עשה מסלול קרבי מלא, ובכלל זה קורס המ"כים וקורסי ההנדסה. מפקדיו ראו בו חייל ממושמע ומסור, שמילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר והיה אהוד ומקובל בקרב חבריו ומפקדיו כאחד. נדב הספיק לשרת בצה"ל במשך שנה ועשרה חודשים מתוכם שבעה חודשים בלבנון.

בערב יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), אירע אסון המסוקים, עת התנגשו שני מסוקי יסעור מעל למושב שאר ישוב, ו- 73 הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו וביניהם נדב והוא בן עשרים. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בבאר-שבע. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון. עם לכתו הותיר אחריו הורים, אח-גבי, גיסה-שרה ואחיינים-דניאל ואלה, אחות-סמדר וגיס-יפתח. לאחר נפילתו של נדב ילדה אחותו את יונתן.

בלוויתו ספד לו חברו הקרוב ניר: "לחשוב שאתה אינך בין החיים זה אירוני, כמעט כמו שהיית, שהרי אתה הדבר הכי חי שהכרתי מעודי.... מסתכל על אותו רגע, שבע בערב לערך: סמוך לרצועת הביטחון, אותו רגע בו נקטפת מאיתנו, ללא שום סיכוי להלחם על חייך, את אותו רגע לא אשכח לעולמים. עכשיו, בלעדיך, כל רגע הוא נצח".

מפקד היחידה כתב למשפחה: "נדב היה לוחם מקצועי, חייל מסור ומעל לכל חבר אמיתי. לעתים במילה טובה או בעצה קטנה, עודד והעלה את מורל חבריו ליחידה. מעלותיו הפכו אותו לאחד מעמודי התווך בצוות. נדב יחסר לכולנו כאדם וכלוחם".

אימו כתבה: "רוצה לזכור את החיוך התמידי על שפתיך, את אהבתך ללא פשרה למשפחה, לחברה ולחברים. את הליכתך הקלילה, את החדר המבולגן תמיד, את ההומור החריף והחכמה. רוצה לזכור אותך מלא חיים, תקוות, אנשים. רוצה לזכור אותך".

מתוך מכתב שכתב נדב מלבנון, חודשיים לפני נפילתו: "מהרהר באלף ואחד נושאים. הסתכלתי סביבי ובהיסח הדעת ספרתי את מספר האנשים שנותרו מהצוות המקורי "מרץ 95", ולתדהמתי גיליתי שנותרו רק 7. מכאן ועד הזכרון באנשים שהלכו לעולמם הדרך היתה קצרה, והגעתי למסקנה שאדם מלא בתוכו באנשים, זכרונות וחוויות, וכשנלקח ממנו אדם הוא נעשה ריק יותר מבפנים, וככל שהוא יותר ריק כל מכה שנופלת עליו נשמעת חזקה יותר וההדים שהיא עושה גדולים יותר, אבל ככל שעובר הזמן או יותר נכון ככל שהאדם מתמלא מחדש באנשים חדשים ובחוויות חדשות, הופך הרעש ונעשה עמום יותר ויותר עד שהוא נעלם. כל זה הינו הדבר שמכונה "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" ,הקלות המרגיזה שבה אנו שוכחים דברים, אבל אני מניח שזה אופיו של האדם וטוב שכך".