מרים שחור ז"ל

מרים שחור
הדלקת נר בת 19 בנפלה
בת לאה ואפרים
נולדה בירושלים
בה' בטבת תרפ"ט, 18/12/1928
התגוררה במלכיה
שרתה בפלמ"ח - חטיבת הנגב
יחידה: הגדוד השני - "הנגב הצפוני"
נפלה בקרב
בכ"ו בכסלו תש"ח, 9/12/1947
במלחמת העצמאות
מקום נפילה: כפר שעוט (סמוך לגבולות)
באזור עוטף עזה
מקום קבורה: גבעתיים - נחלת יצחק

קורות חיים

בת אפרים ולאה. נולדה בה' בטבת תרפ"ט בירושלים. בת לדור רביעי בארץ. לפני למעלה ממאה שנה עלו אבות אבותיה לארץ והיו בין שומרי חומות טבריה, צפת וירושלים. אביה, מורה בבית הספר העממי "ביל"ו" בתל-אביב, עודד את בתו לדרך חלוצית. התחנכה בכפר-הנוער בן-שמן, הצטרפה ל"הנוער העובד" ויצאה אחר-כך להכשרה בעין חרוד, בית-הערבה ונען.

אמיצת לב, ישרת אופי, עליזה - "כנף רננים" קראו לה. מרים ראתה ענין רב בחיי הקיבוץ והרבתה להביע דעתה על חיי החברה. אין ענף חקלאי שלא התמחתה בו. חרשה וזרעה, עבדה בגן הירק ובמשתלה, ברפת, בדיר ובלול, טיפלה בתינוקות והיתה טרקטוריסטית.

בכל עת-מצוא היתה עולה על הטרקטור ונוהגת בו וכך למדה לחרוש כאחד הבנים. גם בפלמ"ח, שאליו הצטרפה בעודה צעירה לימים, במסגרת הגדוד השני, הצטיינה כאחד הבחורים. עוד לפני מלאות לה 18 שנה, יצאה פעם עם חבריה לחפש פלוגת אימונים, שעקבותיה אבדו בסביבות יריחו וים המלח. מרים היתה הראשונה שגילתה את התועים בדרכם. נודעה כאלופת שחיה וריצה, מטפסת בהרים וזורקת פצצות ועל כן כינוה "הפרטיזנית".

עברה קורסים מיוחדים לסיירים וגששים ובהיותה בנגב, שעליו חלמה תמיד ובו רצתה לבנות את ביתה, סיירה לאורך צינור-המים, לא רחוק מגבול מצרים. באחד הסיורים הללו נפלה, כשבועים לפני שעמדה להקים בית בישראל.

קבוצתה, בת 9 אנשים, יצאה לסיור בדרך מגבולות לנירים. הפטרול תעה בדרך ומצא עצמו במבואות הכפר הערבי שעוט, שני שוטרי מכס ברכום לשלום ונתנו להם להכנס. משהתקרבו למרכז הכפר, נלכדו במארב אש, של מאות בדואים. שלושה מן הבחורים נפלו מיד, בתוך הכפר. יתר השישה ובתוכם מרים, נחלצו מן הכפר, תוך חיפוי הדדי ובצאתם מן הכפר התפצלו לשתי חוליות. חוליה אחת, אמנם, הצליחה לחמוק ואילו החוליה השניה ובה מרים, התגלתה על ידי הבדואים הרודפים שהצליחו להדביקה. התחולל קרב מגע חריף. מרים הטילה שני רימונים, שגרמו לנפגעים בקרב האויב הרודף ואיפשרו לשלושת הלוחמים לזנק לאחור ולהמשיך בניתוק המגע. כשהתאוששו, המשיכו הבדואים במרדף אחרי מרים ושני חבריה. השניים נפלו מיד ואילו מרים, שהיתה קלת רגליים, נמלטה הרחק מן הכפר, עד שבדואי, רכוב על סוסו, השיג גם אותה וירה בה.

למחרת, כשנכנס כוח עברי לכפר, מצאוהו ריק מאדם. היו בו שלושת החללים היהודים והרוגים בדואים. שני החללים האחרים נמצאו בשדה והרחק משם נתגלתה גויתה של מרים ליד מחילה קטנה שאליה הגיעה בשארית כוחותיה ושם מתה מאיבוד דם רב ב-11.12.1947.

נקברה בנחלת-יצחק. ביום כ"ה באלול תשי"ד (23.9.1954) הועברה לבית הקברות הצבאי שבמקום.

"אני קוראת וחוזרת וקוראת בדפי ספרה של חנה סנש" - כתבה מרים באחד ממכתביה - "את הספר אניח למראשותי, מתחת לכרי. אכן, זוהי הדמות שכמוה אחפוץ להיות". "חורשת מרים" ניטעה בנגב על-ידי הקרן הקיימת לישראל לזכרה של בת ה-19.