סמ"ר עמשא ישראל עמי משולמי ז"ל

עמשא ישראל משולמי
לחדר נרות בן 20 בנפלו
בן רחל ויהושע
נולד בירושלים
בכ"ה באדר א' תשמ"ו, 5/3/1986
התגורר בעופרה
שרת בחיל השריון
יחידה: חט' 401, גד' 9
התגייס ב-28.11.2004
נפל בקרב
בי"ח באב תשס"ו, 12/8/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: ואדי סאלוקי
באזור לבנון
מקום קבורה: ירושלים - הר הרצל
אזור: ד, חלקה: 7, שורה: 8, קבר: 7.
הותיר: אשה - יונת, בת - טוהר, הורים וששה עשר אחים ואחיות

קורות חיים

בן רחל ויהושע. נולד ביום ה' באדר א' תשמ"ו (5.3.1986) ביישוב בית מאיר שליד ירושלים. עמי היה הילד השנים-עשר במשפחה בת שבעה-עשר אחים ואחיות, בן לאחר שלוש בנות, ולידתו זכורה כמאורע מרגש מאוד ומשמח. הוא גדל כילד מפונק וחביב, וספג בביתו את ערכי הרב צבי יהודה קוק והציונות הדתית. "ינקנו אווירה של מסירות נפש למשימות שראויות לכך," מתאר אחיו ידידיה את האווירה בבית, "הַקְרָבָה במובן החיובי, לקחת אחריות באמצעות מעשים. אלו עקרונות, מוסר וערכים שנקבעים על פי ערכי התורה."

כשהיה עמי בן שבע, עברה המשפחה להתגורר בנצרים שבגוש קטיף, ועמי החל את לימודיו בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי שביישוב. כבר אז, ניכר בעמי כי הוא שונה מֵאֶחָיו: האנרגיה, השובבות והעוצמה שניחן בהם לימדו על אדם בלתי שגרתי, בעל עוז וכוחות נפש. ממשיך ידידיה לספר: "בגיל עשר הוא נפל באתר בנייה על יתד ברזל, שחדרה לרגלו. בידיו שלו, הוציא אותה מגופו. זה לא היה ילד רגיל."

בשנות בית הספר היסודי התגלו אצל עמי קשיי למידה, והגם שאובחן כילד אינטליגנטי ביותר, התקשה להשתלב במסגרת הלימודים הרגילה. מערכת החינוך הדתית השמרנית התקשתה לעכל את אופיו, ובסוף כיתה י', בהיותו תלמיד ב"ישיבת מצפה רמון", עזב עמי את הישיבה, וניסה דרכו בעבודה חקלאית על אחת הגבעות באיתמר שבשומרון. "נפשו חיפשה מרחבים. יצירה. הוא רצה לחיות את החיים במובן החיובי," מסביר ידידיה. מאוחר יותר עבר עמי לעפרה, שם התגורר לבדו בקרוון, עבד במפעל לייצור מתקני משחקים, ובמקביל למד לבחינות הבגרות במוסד החינוכי "צור ישראל" שבפסגות, מוסד לבני נוער שנשרו מישיבות.

את עמי אי אפשר היה לפספס, ומי שזכה להתבונן עמוק לתוך עיניו ראה את העוצמה שסערה בו. עמי היה יכול לשגע בני אדם במעשי הקונדס שלו, בהתבטאויות החריפות, בפוזות הקשוחות, אבל כל אלה היו רק כיסוי לנשמתו הבוערת והשואפת, לנפשו הרגישה והאוהבת, להתמסרות אין קץ לפנימיות שכולה תום.

מאז שעזב את לימודיו במצפה רמון, היה עמי עסוק בחיפוש המשמעות לחייו, ובבחינת דרכו האמונית-דתית. עמי לא היה איש של פשרות, לא קיבל דבר כמובן מאליו, ולא עשה מעשה כי מישהו אמר או כי כך נהוג בעולם. הוא אהב לעשות דברים רק מתוך הזדהות פנימית, ללא פחד מהתנגדויות, ללא רתיעה ממאמץ ומהַקְרָבָה, וללא חשש מאפשרות של כישלון. מעיד אחד מחבריו: "עמי היה אדם הנאמן לעצמו. ... למרות כל הקריטריונים למי הוא אדם מוצלח או טוב, שחשבת שיש בהם ממש, הבנת שעומד לפניך אדם שמצפצף עליהם." ראיה לכך הייתה החלטתו של עמי להעמיד במבחן את הקשר שלו לתורה ולמצוות; מחד גיסא, ניסה לחוות חיים של אדם חילוני, ומאידך גיסא, עסק בבירור פנימי עמוק ונוקב של סוגיית האמונה. כל מי שפגש אותו בתקופה ההיא, יודע לספר על התלבטויותיו הרבות. חברו הטוב מנצרים מספר שבאחת משיחותיהם אל תוך הלילה אמר עמי: "יש לי נשמה גדולה, וכאשר אני לא מניח תפילין, אני מרגיש נורא." חבריו מ"צור ישראל" מספרים שבשיעורי התנ"ך לא פסק מלשאול שאלות באמונה, עד שנאלצו לבקש ממנו לא להשתתף בשיעורים, כי עליהם להתקדם בחומר לקראת הבגרות. באחת השיחות עם אחותו אמר עמי: "אני רוצה שיהיו לי לפחות עשרה ילדים, אז היכן הם ילמדו? כמובן שבתלמוד תורה; ואשתי כיצד תיראה? ברור שהיא תהיה כמו האחיות שלי; אם כן, היכן אני בכל התמונה?" בתום התהליך, משהבין עמי כי עליו להתאים עצמו לאידאלים שהוא מאמין בהם, החליט להירתם למשימה במלוא העומק והאחריות, חזר לקיים תורה ומצוות, ושב הביתה, בכל המובנים.

שנת 2004 הייתה גדושת אירועים בחייו של עמי. בתחילתה נולדה תכנית ההתנתקות שהסעירה את נפשו, בסיומה המתין לו הגיוס לצבא, ובתווך, בהיותו בן שמונה-עשרה וחצי, פגש את יונת, שהחלה ללמוד במדרשה לבנות בעפרה, ואהבה גדולה ניצתה ביניהם. יחד התקדמו במהירות בדרכם החדשה-ישנה, והחליטו להתחתן, עם הרבה תכניות לבית גדול, מלא ילדים וצחוק. "אחרי הפעם הראשונה שנפגשנו, היה ברור לי שזה האיש שלי ושאני רוצה לחיות איתו כל החיים," אומרת יונת. "הוא הקרין ביטחון עצמי, ידע מה הוא רוצה ולא התבייש להגיד. הוא היה עדין וילדותי, אך הייתה בו גם קשיחות, והוא היה 'חולה צבא'. עמי רצה להתחתן, ואני, שהלכתי שבי אחריו, נעניתי." מסיבת הגיוס ומסיבת האירוסין נחגגו במשותף בסוף חודש חשוון תשס"ה, וימים ספורים לאחר מכן, ב-28.11.2004, התגייס עמי לחיל השריון, והחל את מסלול הכשרתו כאיש צוות טנק "מרכבה" בגדוד 9 – "עשת" בחטיבת השריון 401 – "עקבות הברזל".

מילדותו בלט עמי בכישרון מעשי וטכני נדיר: בגיל צעיר מאוד כבר תיקן אופניים לכל ילדי נצרים – היה נוסע לקנות חלקי חילוף בנתיבות, ומבצע תיקונים כאדם בוגר. החיים בנצרים, לצד הבסיס הצבאי, סיפקו לעמי אתגרים ורעיונות לבנות מחנה משוכלל ו"משופצר", ושם גם נבטה אהבתו לצבא. כדרכו, השקיע עמי את כל כולו למען ביצוע מושלם של המשימות תוך הקפדה על הפרטים הקטנים ביותר, והפגנת ידע מקצועי וטכני יוצא דופן. "עוד בתקופת הטירונות," נזכר אחד החברים, "כשכל שאר החיילים לא ידעו הרבה על הטנקים ועל כל הציוד שלמדנו עליו, עמי ידע יותר מכולם והיה אפילו מתווכח עם המפקדים ומסביר על הנשק..." לאחר שהגיע לפלוגה המבצעית ביריחו, תיקן עמי את כל המזגנים המקולקלים ושיפץ את המבנים. בהמשך, נוסף על תפקידו הרשמי כטען-קשר, הפך להיות האַמְלָ"חיסט של הפלוגה – תופר הציוד הצבאי – ודאג ל"שִׁפצוּרים" לכל לוחמי הפלוגה. כך, עד השעות הקטנות של הלילה, כשכולם כבר ישנו, אפשר היה למצוא את עמי שוקד על הכנת רצועות לרובים, מגינים לשעונים, נרתיקים לטלפונים הניידים ועוד ועוד. מתארו אדם, חברו לצוות הטנק: "עמי, כל המעלות במהותו של אדם היו לך: כנות, כבוד לזולת, נתינה, עזרה בכל עת ואוזן קשבת. מֶלח הארץ. ... היית בקי בכול. הבעת את דעתך והשקפתך. פעלת על פי עקרונות ברורים ולא סטית מאמונתך. היית לוחם, אדם שנוכחותו הורגשה מבלי להתבלט, אמיתי וטבעי. לא ניסית להוכיח כלום, פשוט היית אתה. היינו שונים מאוד זה מזה, אולם אתה דאגת לגשר על הפערים, להדגיש את הייחוד בכל אחד ולְאַחֵד הכול לצוות איכותי..."

בסוף חודש סיוון תשס"ה (יוני 2005), נערכה מסיבת כלולותיהם של עמי ויונת, באווירה שמחה, מיוחדת ומרוממת, ולאחריה עברו השניים להתגורר בביתם המשותף שבעפרה. חודש לאחר מכן, חדרה בעמי ההכרה כי תכנית ההתנתקות היא עובדה מוגמרת, וכי הפינוי יתרחש. אהבת ארץ ישראל בערה בעצמותיו, וכאשר פינו את משפחתו מנצרים, התייסר והתענה. "הגירוש היה מכלול של רגשות," משחזרת יונת. "זה היה שבר גדול. עבור עמי, הצבא היה קדוש, מצווה דתית. הוא גדל במקום של גבורה יהודית וכשהגיע לצבא, זה היה צבא שמפנה יישובים ולא מבצע את המשימה האמיתית שלו." כאב החורבן הסב לעמי סבל עצום אך בסופו של דבר, ההבנה, שהצבא הוא ערך המבטא את החזרת ריבונותו של עם ישראל על ארצו בתהליך גאולת ישראל, הכריעה את הכף. עמי החליט להישאר בצבא, נכון לבצע רק את המשימות התואמות לתורת ישראל. "הוא אהב את העשייה בצבא," אומרת יונת. "הוא השקיע הרבה שעות כדי לעשות את המצווה, והצטיין בכל דבר." ואכן, בהתלהבותו ובנחישותו, בחיות האדירה שבו ובאיתנותו הנפשית, התמסר עמי לשליחותו וסחף אחריו את חבריו. "אני מרגיש שהרבה מהדמות שלי כחייל הוא עזר לי לבנות," אומר אחד מהם, ואחר מוסיף: "בזכות עמי, פתאום אתה מרגיש יותר מחובר, אפילו טיפה יותר למה שקורה. איך שלא רצית, עבדת עם עמי בכל תחום: במחסום, בניהול השוטף ובדאגה לצעירים, בקיפול ובהעברה צפונה, בשיחה עם החיילים הפשוטים, ובמלחמה עצמה, כשהצוות שלו היה הפעיל ביותר." חברים נוספים מדברים על מידת השפעתו: "... עמי לימד אותי הרבה בחוכמה שלו וגם באופן המקצועי שלו, שכל דבר צריך להיות על הצד הכי טוב, ומי שנמצא איתו גם פעל כמוהו..." גם למפקדיו לא עשה עמי הנחות; בשאלותיו ובהערותיו דרש מהם להיות הכי טובים שאפשר.

עוד התגלה עמי כבעל חסד גדול: את הבחורים הבודדים שהיה פוגש בלילות שבת בבית הכנסת שבעפרה היה מזמין להתארח בביתו; כשהיה נוסע ורואה רכב תקוע בצדי הכביש, היה מקפיד לעצור ולעזור; בכיסו נהג להחזיק מטבעות, כדי שאם יפגוש אדם נזקק לא ישיב פניו ריקם, ואף דאג למתן בסתר לחברים בפלוגה.

עמי היה אידאליסט הן במובן הצה"לי והן במובן ההתיישבותי. שאיפתו, לאחר שישתחרר מהצבא, הייתה לבנות יישוב על גבעה שנקראת "בני אדם", ולהקים שם משק חקלאי. הוא השתדל לבוא לבית הוריו לעתים קרובות כדי לשמוע דברי תורה ולקבל ברכה מאביו, שיתף את הוריו בכל התלבטויותיו, וכתמיד, הרבה לשאול שאלות באמונה ובהלכה.

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, מתוך אותה ראייה אידאליסטית, היה עמי נחוש לצאת לקרב ולהילחם למען המדינה אף שיונת הייתה כבר בחודש השמיני להריונה. "עמי היה אדם אמיץ," אומר אחד מחבריו. "יש הרבה אנשים אמיצים שמוכנים להקריב את החיים עבור משהו, אבל עמי היה אמיץ מסוג מיוחד – הוא היה אמיץ בחיים עצמם." עמי תכנן לתפור לכל חברי הפלוגה אפודים, אך לפני העלייה לצפון, הספיק לתפור רק אפוד אחד – שזכה להתלהבות רבה.

ביום שישי, 11 באוגוסט, שעות ספורות לפני שהושגה הסכמה על הפסקת אש, הוטל על גדוד "עשת" לצלוח את ואדי נחל הסָלוּקי, בדרכו לליטָני. ההתארגנות הייתה חפוזה, והמתח בקרב הלוחמים רב. עמי מצא בעצמו כוחות לעודד את חבריו ולחזקם, ולפני היציאה לקרב הביא לפניהם את הלכות המלחמה לרמב"ם: "ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו... ויפנה מכל דבר למלחמה" (הלכות מלכים ומלחמות, ז טו). בשיחת הטלפון האחרונה עם יונת היה עמי נרגש: "סוף סוף נכנסים באמת," אמר לה, והבטיח כי יתראו בשבת הבאה. אך את הבטחתו, לא הצליח עמי לממש.

סמל-ראשון עמשא ישראל משולמי נפל בקרב בדרום לבנון ביום י"ח באב תשס"ו (12.8.2006), כאשר הטנק שלחם בו בסלוקי נפגע מטילי נ"ט בעת פעולת חילוץ של טנק אחר שנפגע מאש החזבאללה. עמו נהרגו מפקדו, סרן שי ברנשטיין, והתותחן, סמל-ראשון עידו גרבובסקי. נהג הטנק, סמל-ראשון אדם אזולאי, נפצע קל. לאחר המלחמה הוענק לארבעת אנשי צוות הטנק ציון לשבח מטעם מפקד אוגדה 162, תת-אלוף גיא צור. וכך נכתב בנימוקים לצל"ש שקיבל עמי: "סמל-ראשון עמשא משולמי ז"ל התעקש להיות לוחם בפלוגה אף שנתוניו האישיים אִפשרו לו להיות לוחם בעורף. במהלך מלחמת לבנון השנייה הוא תִפקד כטען-קשר בטנק המ"פ, והיה שותף להשמדת מחבלים בכפרים תָלוסה, מַרכּבֶּה ומַג'דַל סלים. ... כשעה ארוכה נלחם הטנק בגבורה ... סמל ראשון עמשא ז"ל סרק באופן עצמאי, איתר מטרות, דיווח למ"פ על ממצאיו ותִפקד כאיש צוות אמיץ. סמל-ראשון עמשא (ישראל) משולמי ז"ל הפגין במעשיו אחוות לוחמים, קור רוח, עצמאות, אומץ לב נוכח פני האויב ותחת אש, גם כשהבין שטנקי הפלוגה הסמוכים נפגעים."

עמי הגיע לפסגת חייו והוא בן עשרים בלבד. את היקר מכול נתן – את חייו, והחזיר את נשמתו טהורה וזכה לבוראהּ. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבהר הרצל בירושלים. הותיר רעיה בחודש השמיני להריונה, הורים, שבעה אחים – יעקב, אליהו, ידידיה, יהודה, חיים, עובדיה ומתניה ותשע אחיות – עטרת, רות, תהילה, שולמית, חנה-אמונה, תחיה, תפארת, צופיה ותושיה. שלושה שבועות לאחר נפילתו נולדה בתו טֹהר אביגיל.

ספד לו אחיו ידידיה: "עמשא אחי הגיבור ... אחינו האמצעי, הדבק של המשפחה, מצאת את מקומך בדרכך המיוחדת ובשמחה. חיים מלאים וסוערים כשלך, בדרך הטבע חיים עד שנת השבעים, ואתה הספקת את הדרך במלואה עד אמצע שנתך העשרים. כה פשוט, חפ"ש [חייל פשוט] אמיתי, עם ישראלי, וכשמך, מתחבר ומחבר מעגלים, בכל הגוונים והצבעים. ... לֵךְ לְךָ אל המחלקה הראשונה לכל מוסרי הנפש לדורותיהם ... גאים אנו בך ובקורבנך. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים."

עמי השאיר אחריו משפחה גדולה, אוהבת, כואבת ומתגעגעת. לזכרו, בנה אחיו ידידיה בשיפולי הר ברכה את "מעיין עמשא" – בריכות המנקזות מי מעיין למקווה. המשפחה הוציאה חוברת לזכרו. במלאות שנה לנפילתו כתבה יונת, אלמנתו: "עמי שלי. ... אין יום שאני לא מביטה בך, רואה אותך לנגד עיניי. אתה תמיד איתי, שותף לכול, מלווה אותי, מאיר לי קצת את הדרך. ... היית מושלם בעיניי, הייתי כל כך מאושרת איתך, גאה להיות אשתך. ... הידיעה שידעת לקראת מה אתה הולך למרות הסכנות וההשלכות ובחרת בזה, והלכת בלב שלם וגאה, היא שמחזקת אותי..."

כתבה שולמית, האחות הבכורה: "... אני מתפללת ומייחלת ללמוד ממך – מאהבתך, מתמימותך, מפשטותך, מגבורתך, מעוצמתך. יהיה לימוד זה שלי לעילוי נשמתך."

אחותו תפארת נפרדה ממנו בשיר: "אֶת אָחִי אֲבַקֵּשׁ, / נָסַע הוּא מִזֶּה. / כֻּתָּנְתּוֹ קְרוּעָה, עָלַה בְּרֶכֶב אֵשׁ. / עָמוּס מַשָּׂא יָצָא / הַאִם נָשָׂא לַשָּׁוְא? // ... / אָחִי נִקְרַע מִמֶּנִּי, / וְהוֹתִיר בִּי חוּטִים פְּרוּמִים." כתבה האחות הצעירה תהילה: "גַּעְגּוּעַי מִינִי יָם גָדָלוּ / לִרְאוֹתְךָ לְפָנַי כָּךְ נִיצָב / חָזוֹר, כִּבְיָמִים עֲבָרוּ! / הֵן לֹא הִסְפַּקְתַ לָחוּשׁ הֱיוֹת / אָב..."