רס"ר זאב עציון ז"ל

זאב עציון
לחדר נרות בן 55 בנפלו
נולד ב,
התגורר בנירים
נפל בעת מילוי תפקידו
בל' באב תשע"ד, 26/8/2014
במבצע "צוק איתן"
מקום נפילה: נירים
באזור עוטף עזה
מקום קבורה: נירים

קורות חיים

בנם הבכור של בתיה ומשה. נולד ביום כ"ד באדר א' תשי"ט (4.3.1959) בגבעתיים. אח של סמדר.

זאביק נולד בבית החולים "צהלון" ביפו, עת המשפחה התגוררה בגבעתיים. הוא היה ילד מקסים. בתקופת גן הילדים טיפלה בו סבתו מצד אביו הרבה. לימים, כנכד מבוגר טיפל בה זאביק באהבה גדולה ובמסירות.

במלאות לו שש נולדה אחותו, והוא שבחר את שמה – סמדר. זאביק אהב מאוד את אחותו והתהלך כאח בכור גאה; הוא נהג לצרפה למסיבות חבריו לכיתה או לפעולות בתנועת הנוער. תמיד הגן עליה ודאג לה, גם אם התגלו ביניהם סכסוכים, כנהוג בין אחים. עד מהרה חזרו השניים לשחק יחדיו.

אביו סיפר על זאביק הנער, שנפגש והתרועע עם בני נוער אחרים מסניף "הנוער העובד": "יום אחד בא אליי בטענות, כי לחבריו יש תמיד יותר כסף לבזבוזים משלו. באותו זמן היה לו תקציב שבועי קבוע; אמרתי לו 'הארנק פתוח על השולחן, תיקח לך כמה שאתה צריך.' כעבור זמן מה חזר אליי בבקשה לחזור לתקציב הקבוע. לשאלתי מדוע, אמר כי עכשיו הוא לוקח פחות משהקצבתי לו."

לקראת שנת בר המצווה שלו עבר עם הוריו ואחותו לקיבוץ נירים בצפון הנגב ואורח חייהם השתנה לחלוטין. הילדים עברו ללינה משותפת בבתי ילדים. זאביק הסתגל לחיי הקיבוץ, התערה, מצא חברים והיה שותף פעיל ומעורב בכל תחומי החברה והחיים ביישוב.

מכיתה ז' עד י"ב למד בבית חינוך "מעלה הבשור" של מועצה אזורית אשכול.

בצה"ל התגייס לחיל הים ואחרי נדודים הפך להיות מדריך סיור. חבריו מן השירות הסדיר זוכרים אותו כמי שכל מהותו חיובית, חיוך נסוך בקביעות על פניו והוא תמיד נכון לעזור ולתת. חברו למילואים דרור צחובוי אמר עליו: "שירתנו יחד הרבה שנים באחת היחידות המיוחדות במילואים, זאביק היה אהוב על כל הצוותים, בעל חוש הומור, איש שטח אמיתי ונווט מעולה. לקח הכול בקלות גם אם היה צריך להזיע הרבה."

ב-1990 נשא לאישה את נאוה. בני הזוג הקימו את ביתם בקיבוץ נירים וגידלו בו את חמשת ילדיהם: מעין, התאומים עומר וגיל, טל ונטע. זאביק היה איש משפחה למופת; בעל נאמן, בן מסור, אח דואג ואב אוהב ומעורב. הוא דאג להסיע את ילדיו לחוגים והיה מעורה בשגרת יומם.

זאביק היה בחור אופטימי, צנוע ודעתן, מלא שמחת חיים וחוש הומור, צחוקו הרועם נשמע למרחוק. האיש בעל החיוך הרחב והעיניים הבהירות, הבין בכל תחום והגיש עזרה בן רגע לכל דורש. אנרגטי, מסור לעבודתו, אוהב אדם ויודע איך לנצל את החיים. פטריוט גדול לנירים ולמדינה.

אביו סיפר: "פעם נערך משחק שעשוע בקיבוץ לראות עד כמה הצעירים מכירים את מעשיהם של חברי הקיבוץ. הקרינו תמונה של חבר מסוים ושאלו 'במה החבר הזה עוסק?' וכאשר הקרינו את תמונתו של זאביק – השאלה הייתה 'במה החבר הזה אינו עוסק?'" אכן, בתחומים רבים נגעה ידו; עובד פלחה, מרכז ענף הרפת, השרברב של הקיבוץ, ממונה בטיחות ואנרגיה והנדסאי מכונות. זאת ועוד, בכל חג ומועד היה איש ההגברה. הוא גם שימש בוחן טרקטורים בטסטים וכיהן כרכז הביטחון של היישוב. במסגרת התנדבותו ב"משמר הגבול" יצא לסיורי "מתמיד" לשם שמירת השדות והאזור. הוא נענה בכל עת לבקשות חברים לעזרה, "כן! זה אפשרי!" השיב דרך קבע. הוא היה טיפוס ידידותי, דמות מוכרת ואהובה בקיבוץ, מלא מרץ ותושייה. תמיד מצא פתרון לכל בעיה, בחיוך ובאדיבות. הוא עסק בתחומים רבים ומגוונים והתמצא בהם, המשותף לכולם הוא הנתינה שבצידם. התפקידים שבחר מעידים כי חיי אדם תמיד בראש מעייניו. תפקיד הרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי) הלם את אישיותו, כי דרש מסירות, אחריות ורגישות. בבקרים קיבל את פני הילדים שנסעו לבית הספר בהסעה בברכת בוקר טוב ובחיוך שופע טוב לב, טפח להם על השכם בחברמניות, לימדם לחצות את הכביש, הרגיע וניחם.

זאביק גם התנדב במגן דוד אדום (מד"א). עשרים ושבע שנים שימש זאביק חובש רפואת חירום ונהג אמבולנס של מד"א בקיבוץ נירים, ביצע אלפי שעות התנדבות בתחנות מד"א במרחב, פעל בכל דרך ובכל עת להצלת חיי אדם, העניק טיפול להרבה חולים ופצועים ופינה אותם לבתי חולים.

"במרפאה של קיבוץ נירים ידעו שזאביק תמיד זמין ותמיד מוכן לעזור," העידה איילת רם, מתנדבת מד"א וחברת קיבוץ נירים, "זאביק היה איש של עשייה, את ההתנדבות במד"א הוא עשה בנוסף לעבודתו ותרומתו הרבה לקיבוץ במהלך השנים ... אני זוכרת אותו עובד ותורם מסביב לשעון גם בשעות הקטנות של הלילה וגם לאחר יום עבודה מתיש. ... השרה ביטחון והרגשה שיש על מי לסמוך, עבור כל אנשי הצוות שלו. בנוסף למעלות המקצועיות הרבות שלו, זאביק ניחן גם בחוש הומור יוצא מן הכלל וידע איך להפיג את המתח במצבים קשים. היה איש מאוד לבבי וחברותי והותיר את חותמו בכל אדם שפגש."

דדי רובינשטיין, נהג מתנדב במד"א ותושב קיבוץ נירים, ספד לחברו הטוב: "ככונן, זאביק הגיב לקריאות בכל שעות היממה, והיה מגיע לזירות עם רכב הביטחון, כאשר על כיסא אחד היה מונח אפוד המשטרה ועל הכיסא השני היה מונח תמיד אפוד החובש של מד"א. גם בתקופה האחרונה, של הלחימה הקשה, זאביק לא חשב לרגע לעזוב את הקיבוץ, כפי שנהג גם בתקופות לחימה קודמות. תמיד נשאר כאן, ולרגע לא חדל לעשות למען האחרים. רוח הנתינה של זאביק תלווה אותנו עוד שנים רבות, וחיוכו נצרב בכולנו לעד."

התרומה לקהילה וההתנדבות היו תכלית חייו וחלק מהווייתו. הוא ניחן ברגישות ובנחישות, יזם וביצע וקיבל החלטות מהירות; התברך בראש יצירתי והיה שוחר אקשן והרפתקאות. ליווה טיולים של הקיבוץ ובטיולי המשפחה היה הנווט הראשי, שופע סיפורים נפלאים על מסעות ועל ניווטי שטח בצבא.

אביו הוסיף: "נפגשנו בהרבה שטחים, בהם פעלנו יחד, ונוצרו בינינו, בנוסף לכול, ידידות מיוחדת וכבוד הדדי. כמעט בוקר-בוקר לפני עלות השמש, היינו נפגשים לאורך גדר המשק, אני צועד ברגל והוא ברכב הרבש"צ, נעצר לידי ומתוך חיוך רחב 'מה נשמע אבא'לה? הכול בסדר?' כמה זה חסר לי עכשיו... בחגי הקיבוץ, נפגשנו בפעילות משותפת – הוא כאיש הגברה ואני כתאורן – משאילים אחד לשני כבלים ואביזרים שונים. נסענו לא פעם כ'מתמידים' באותו טנדר משטרתי לאורך השדות."

שלושה חודשים לפני מותו יצא עם משלחת של חברים למסע בפולין. זאביק הוביל סיור לבית אביו , אותו עזב אחרי ליל הבדולח, והתרגש מאוד מן הביקור במקום.

בחודש יוני 2014 גבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מן האוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט.

זאביק לא עזב את הקיבוץ. בזמן ההפגזות דאג שכולם יהיו בבית, מוגנים, והוא יצא במכונית לשטח, לבדוק מה קרה. רץ מפיצוץ לפיצוץ, מוודא שאיש לא נפגע מן הירי.

מכה אנושה ניחתה על הקיבוץ ביומו האחרון של מבצע "צוק איתן", ושעות אחדות לפני שנכנסה הפסקת האש לתוקף. ב-26 באוגוסט, גרמה נפילת פצמ"ר (פצצת מרגמה) בתוך הקיבוץ לנזק לקו מתח גבוה. מערכת החשמל קרסה וכל אמצעי התקשורת הקוויים והסלולאריים פסקו לפעול. זאביק יצא עם גדי ירקוני, מרכז המשק, ועם שחר מלמד, ללוות צוות של אנשי חברת חשמל פרטית שהגיעו לתקן את תשתית החשמל שניזוקה. מטח פצמ"רים נוסף נורה אז לעבר הקיבוץ. הם ניסו לתפוס מחסה, אבל ההתראה הייתה קצרה מדי. זאביק נהרג מרסיסים וכך גם שחר מלמד. גדי ירקוני נפצע באורח קשה.

רב-סמל ראשון זאב עציון, רכז הביטחון של קיבוץ נירים, נפל במבצע "צוק איתן" ביום ל' באב תשע"ד (26.8.2014). בן חמישים וחמש בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בנירים. הותיר אישה, שתי בנות ושלושה בנים, הורים ואחות.

אביו ספד לו: "זאביק השאיר אחריו ירושה בלתי נשכחת של חברים, ידידים, אהבה, געגועים אדירים של חברי הקיבוץ ושל שאר מוקיריו – ובייחוד משפחת הרבש"צים איתם עבד לאחרונה. ... עזר בהסתר ובגלוי להרבה אנשים לחזור למסלול חיים חיוביים אחרי נפילות. זאביק היה דוגמה לבני נוער אשר דהרו אחריו ולמדו ממעשיו. זאביק ונאוה גידלו חמישה ילדים אשר גורמים לנו לרצות להמשיך לחיות. מוכשרים והולכים בדרכיו, כל אחד לפי אופיו. ביתו היה תמיד פתוח לאסוף נערים בודדים ללא משפחה שהיו צריכים משפחה חמה. הוא חסר מאוד."

מאז מותו אימצה נאוה את המשפט "הזמן עצר, הימים עוברים". "אנשים כל הזמן אומרים לי שהתכוונו לפנות לזאביק בעניין הזה והזה. זאביק היה בכל מקום, קשור לכולם, וכולם היו מחוברים אליו ... באמת הייתה לו נגיעה בכל דבר כמעט, הוא היה טיפוס כזה. ... הדבר המרכזי מבחינתו היה להגן על הבית, יחד עם הרצון לחיות עם השכנים חיים שפויים, לא במלחמה. הוא היה איש צנוע ופשוט, בשלן טוב, שאהב לחיות את החיים ועשה את מלאכתו נאמנה. הוא לא התכוון להיות גיבור או מיתוס. ... זאביק היה רוצה שנחיה בשלום, בשלווה ובאופטימיות, שנוכל לקיים כאן חיים נורמאליים עם קשרי ידידות עם השכנים. ... אולי הוא מסתכל עלינו עכשיו מחייך וצוחק, שלחנו מבוגר אחראי למעלה שידאג משם."

בנו גיל ספד לו: "תמיד היו לך את הכלים הנכונים לבוא ולתת, גם אם זה עצה טובה או משפט חכם. ידעת מה להגיד ותמיד הקשבתי לך ולמדתי ממך. אני לא אשכח את כל הפעמים שהיית בא לאסוף אותי, בערך מכל מקום ובכל שעה שהייתי צריך. ... עם הרכב שלך, של הרבש"צ, עם צ'קלקות בכל הצורות. ומבפנים מיליון קשרים ופנסים ומלא שפצורים שאתה עשית וחיברת. היית מתלהב מכל ה'שטויות' האלה שהנדסת ברכב. ... היית מתעניין בכל מה שאני עושה ... אני הייתי מספר בהתלהבות על כל הניווטים והמסעות ... ואתה היית מספר את החוויות שלך מהתקופה שלך בצבא. ואני הרגשתי את הגאווה שלך בי וכמה אתה תומך ונותן לי את הכוחות לשבועות הבאים. כמו החיבוק שלך אחרי המסע כומתה וההתרגשות שלך ממני שאני חייל קרבי ... והיית משוויץ לכולם שאני הולך להיות מפקד. ... אני כל כך שמח שנתת לי את הקרדיט והסמכות לארגן את הטיול המשפחתי ליוון והלכנו ביחד לשבור תכנית חיסכון. אני כל כך שמח שיצא לנו לעשות טיול בחו"ל כל המשפחה ואני יודע שהתרגשת מכל הסיפור. אני לא אשכח שבזמן שאתה נוהג ברחבי יוון אתה אומר באוטו 'בוא'נה, סחתיין על הארגון' ומודה לי על כל ההשקעה וכמה כיף שכולם נהנים וכולנו ביחד. ... עזרה, גבורה ונתינה – זה החינוך ואלה הערכים שאתה ואימא נתתם ... היית כועס על אימא שהיא מסכימה לעזור לכולם ולתת מעצמה כשכבר אין לה כוחות. אבל אבא, אתה בדיוק אותו דבר. אף פעם לא מסוגל להגיד לא ותמיד שם בשביל כולם. ... אתה הבן אדם הכי חזק שהכרתי, לימדת אותי להיות חזק כמוך ותדע שאני נשאר חזק למרות שאתה לא פה בשבילנו."

בנו הצעיר טל נפרד במילים: "אבא אהוב שלי ואהוב על כולם! ... אני מאוד גאה שאבא שלי היה בן אדם כל כך טוב ומיוחד. אתה היית לי המוח והכוח וסיפקת לי את כל מה שהייתי צריך ויותר מזה. ... תמיד תישאר נצור בליבי. אני לא יכול לתאר את מה שאתה היית בשבילי. היית ועדיין תהיה לי מודל לחיקוי, אדם שיודע ומתמצא בכול, אדם שמגן ושומר עליי בכל מצב. אבא! אתה נהרגת, תוך כדי עזרה לזולת. כמו שאתה תמיד עוזר לכולם. נהרגת תוך הגנה על היישוב שלך ועל כל מדינת ישראל. היית בן אדם מצחיק שתמיד יש לו מה לומר. אתה הצגת אותי בפני כולם בתור הסגן שלך ואני גאה שחשבת ככה. אתה כינית אותי שר החוץ של הבית, אבל הלוואי שהייתי רק מגיע לרגלי הכבוד וההערצה שלי ושל כולם כלפיך. חשבתי שאתה בן אדם נצחי, אך בכל זאת חתיכת ברזל גמרה את חייך. הגורל לוקח את הטובים והגדולים. אבא! סיפרו לי שאתה נהרגת עם חיוך על הפנים, כמו שהיה לך תמיד, גם ברגעים הכי מרים. היום אנחנו קוברים אותך ליד חברך הטוב שחר, שאת הקפה של הבוקר היית שותה איתו. ... יש לי חור ענק בלב! אני מקווה שאי פעם אני אהיה כמוך עם כל הידע, הכוח והשליטה בכל דבר, עם כל האהבה וההערצה."

מנכ"ל מד"א, רב-מגן אלי בין, ספד לזאביק: "דוגמה ומופת לעובדי ומתנדבי מד"א. אדם שטובת הזולת וערך חיי האדם היו לנגדו תמיד. לרגע לא דאג לעצמו, אלא תמיד פעל למען האחר."

אורי דן נזכר והזכיר: "זאביק, היית החניך שלי בקבוצת 'שחם', כנער יצירתי ורב פעלולים. יחד עם הקבוצה הבאת את המוסד החינוכי 'מעלה הבשור' לפסגות לפני שנים, ומאז נפגשנו שוב, אתה רבש"צ נירים, ואני בניר עוז. פעלנו כתף אל כתף בעשייה, אתה עם המון הומור חזק ושחור, בדיבור מהיר ומתנגן וחותך ללא פשרות. ... אנו כאן מרכינים לך ראש, ל'מלח הנגב' בהערכה עד האופק. זאביק של המלאכים. אנו מלווים אותך לדרכך, ובליבנו שומעים את קולך, כי עדיין אתה עימנו כאן. תחסר לנו תמיד!"

חבריו הרבים של זאביק מספרים על אדם יוצא דופן, וחשים שאיבדו איש יקר ומיוחד בעל לב רחב. זאביק ראה בעבודתו שליחות חשובה מאין כמוה והוכיח זאת עד נשימתו האחרונה.