סגן חגי עמית ז"ל

קורות חיים

חגי בן לילי ולב, חברי קיבוץ רביבים. אח להלה, בעז ויובל, רע לאירית. נולד בא' ניסן תשכ"ח (30.03.1968) בקיבוץ רביבים.

חגי למד בבית הספר ברביבים בקבוצת "צאלה" ובהמשך בבית החינוך "מעלה הבשור". לא חיבב את מסגרת הלימודים הסדירים. סקרן ותאב-דעת, למד מכל הנקרה בדרכו, דבר לא נעלם מחושיו. שש להרפתקאות ותעלולים. אהב ציור וצילום, רגיש למוזיקה. ניגן בגיטרה. נטיותיו בתחום הטכני באו לביטוי בילדותו בפירוק והרכבה של מנועים והפעלתם, לאחר מכן בהרכבת אופנועים שהיו מתחביביו. עיסוק זה הביאו לספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע" שהשפיע על תפיסת עולמו. לא דחק בזמן. ביצע כל דבר ביעילות. כישוריו הטכניים ותבונת כפיו ניכרו בעבודתו ובכל מעשה ממעשי ידיו. קשוב ונאמן היה לחבריו. היה בו הכישרון להבין את אורח מחשבתם של אנשים ולראות את החיים והסובב גם בדרכם. תכונה זו אפשרה לו ליצור קשר עם בני אדם מחוגים שונים ולהתחבב על כולם. יצירתי היה, בעל חשיבה מקורית, שאינו הולך עם הזרם.

בפברואר 1987 התגיס חגי לצה"ל ולפי בחירתו שרת בחיל השריון וסיים בתפקיד סמ"פ. קיבל תעודה מיוחדת כחייל מצטיין על מסירות ותרומה להעלאת רמת השריון ביחידתו, וכן את אות השירות המבצעי.

עם שחרורו מצה"ל, בתחילת 1991, לאחר ארבע שנות שירות, חזר לקיבוצו, רביבים, והשתלב בעבודה במפעל 'רביב'. אהב את עבודתו במפעל "רביב" והתקדם בה במסגרת מחלקת התבניות, אותה אף ניהל. השכיל למשוך צעירים לעבודה ב'רביב' ולעשותם שותפים למציאת עניין בפיתוח המפעל. חשיבתו המקורית, כישוריו הטכניים ותבונת כפיו מצאו ביטוי בעבודתו ובכל מעשה ידיו.

באביב 1992 יצא לשלושה חודשי טיול במזרח הרחוק. את רשמיו מהטיול הטביע בצילומים רבים. מקצתם כונסו בספר 'ואין חדל עולם' שהוקדש לזכרו.

ביום י"ב בכסלו תשנ"ג (7.12.1992) במהלך שירות מילואים, בסיור בוקר לאבטחת התנועה בכביש עוקף עזה, נפל חגי יחד עם שניים מחייליו בפיגוע רצחני של חוליית מחבלים. בן עשרים-וארבע היה במותו. לבקשת הוריו הובא למנוחות בחלקה האזרחית בבית-העלמין בקיבוץ רביבים. השאיר אחריו הורים, אחות - הלה, ושני אחים - בעז ויובל.

במכתב תנחומים ששלח שר הביטחון דאז, יצחק רבין, למשפחתו נכתב: "חגי נפל כשבמהלך סיור שגרתי נפתחה אש נק"ל של מחבלים מתוך רכב נוסע, תוך כדי עקיפת ג'יפ הסיור. הוא שירת בגדוד חיל השריון. היה קצין מקצועי בעל יכולת התפתחות לכיווני מחשבה חדשים, בעל רצון ללמוד ולהבין כל דבר. היה מפקד אהוב על חייליו".

אבי לחמן, מפקד הגדוד, הוסיף וכתב: "חגי היה מפורסם בגדוד במקצועיותו הרבה, בראשו הפתוח וברצונו ללמוד ולהבין כל דבר. אופיו הנעים ומקצועיותו הפכו אותו תוך זמן קצר למנהיג ולמפקד אהוב על חיילי מחלקתו ופלוגתו. מפקד, חבר ולוחם, שתוך זמן קצר הטביע את חותם אישיותו הנהדרת בכל הסובב אותו".

ומתוך דברים שנכתבו על חגי - על-ידי נח רוזנפלד, מאנשי יחידת המילואים: "החיוך הזה, טפיחת השכם הזאת, טוב הלב הזה, האופטימיות הזאת, מאין היא נובעת? אף פעם לא שמעתי אותך מתלונן על משהו, תמיד החיוך שלך מוביל קדימה. אתה אמנם בצבא מפקד, אך מי שמכיר אותך יודע שקודם כל אתה אדם וחבר..."

קובי סופרין, שהכיר את חגי בשירותם הסדיר: "...חגי הזכור לי הוא הבחור שעוזר לכולם, שאוהב לפרק כל דבר, אחד שרצית להיות איתו בצוות, במחלקה, כי ידעת שהוא זה שיעזור לך ולכולם אם תהיה בעיה, הוא זה שיתעסק בתיקון התקלות בטנק בשעה שכולם כבר ישנים... במחשבה ראשונה אתה חושב, איזה פראייר עובד כעת כשכולם ישנים, אך כשאתה חושב לעומק אתה מבין כי עם אדם כזה אתה תרצה ללכת לקרב..."

אהוד שביט, בן קיבוץ רביבים שאיבד את אחיו במלחמת יום-הכיפורים: "עד הצבא - פרא טכנולוגי. המוח הסקרן בלי גבול וידי הזהב הסובלניות שיחזרו אופנועים מגרוטאות וטיפלו בכל חומר, כלי או מכשיר שהעולם המודרני רק ידע לייצר עבור חגי. עובר את גבולות הפחד והטעם הטוב אך חוזר ונסלח וממשיך. ארבע שנים בצבא, קצין, מתחשל ומתעשת. כמה נקודות של שיתוף פעולה ואני מגלה אדם חדש, רצינות מדהימה. יוזם, מקדם דברים, מבצע בכישרון ללא גבול... ואז פתאום... בן רביעי לרביבים, שלישי מהשריון".

בארי סלומון, מחנך של חגי: "כיתת בית-הספר לא היתה הזירה האהובה על חגי ואני בתור מחנך שלו סבלתי כמעט כמוהו. לא הצלחתי להבין מדוע נער פיקח, סקרן ובהחלט לא עצל בטבעו אינו מתפקד בלימודים. הוא השקיע אנרגיה רבה בהמצאת שיטות להתחמקות משיעורי בית. בזכות חנה לביא (המחנכת), שאהבה אותו בדרכה המיוחדת, חגי הצליח לסים י"ב שנות הלימוד. לימדתי אותו אנגלית עד סוף התיכון ונהניתי מתפיסתו הטובה ומהחן המיוחד שתמיד היו בו. כאשר השותפות הלא פשוטה שלנו נגמרה, הוא התגייס לצה"ל ואני יצאתי לשליחות באנגליה. בשבוע שבו חזרתי מלונדון פגשתי אותו. הוא היה במדים - קצין חסון ויפה, שנראה בוטח בעצמו, רגוע ושמח - חגי אחר. כשחגי השתחרר מצה"ל הייתי מזכיר הקיבוץ ובתפקידי זה גיליתי עוד התפתחות נעימה אצלו. הן בדיונים הסוערים על עתידו של מועדון הצעירים והן בבירורים על כוח-אדם במחלקת התבניות ב'רביב'... הכרתי איש בוגר, שקול ונבון. בלט שהוא חשב היטב על כל האספקטים של הבעיה שדנים בה, ניסה תמיד להגיע לפתרון שיועיל לכל הצדדים. באותם הימים התחלתי להכיר את חגי כשותף טוב לדרך, כחבר יקר".

הגר דגן, בת כיתה של חגי: "חגי היה אדם פתוח, מקבל גם את השונה ממנו, נותן תמיד הרגשה שהזולת רצוי לידו. הוא ידע לשבור מבוכה ומתח בלי הרבה מלים. ...תמיד בחיוך על השפתיים ובעיניים מאירות המחממות את הלב. תמיד פתוח להקשיב, מפרגן, מעודד. אדם עדין ורגיש, שחי עם התכונות הללו נהדר, בניגוד לרבים מבני גילו שראו בכך אפשרות לפגיעה בחספוס הגברי שלהם. נפגשנו יחד, כמה ידידים, לאחר תקופה ארוכה של ניתוק וחגי כאילו חיבק את כולנו יחד - כמו שאמרה מישהי בהלוויה שלו: 'היתה לו יכולת חיבוק...'"

אכן, כזה היה חגי.