סגן בצלאל (צלאל) פרנץ איתן אוטונהיימר ז"ל

נירים 8.3.47
לתמר רב שלומות!
אמנם זה עידן ועידנים שלא שמעתי ממך מאומה אבל בכל זאת הרי שבת היום. ואני כחבר קיבוץ ותיק יושב בחדר המצוחצח ליד שולחן, כאשר הרדיו מנגן מולי וספל קפה מהביל עומד לפני. פשוט "המוזה" שורה עלי.
---- החדש כאן הוא שמתחילים את קו המים. אתמול החלו לנוע כאן מכוניות ענק (המק שלנו הוא "ביבי" נגדן) ומביאות צנורות. זוהי שמחה רבה למרות המצב הצבאי וכו'.
---- קודם לכן דפדפתי בזכרונות וגם במזכרות. תביני ודאי את כוונתי - פרשה עצובה מאוד וקשה לתפסה לפעמים, למרות שהכל עבר כבר, נדמה לי שהיה כבר מזמן, כאילו בחיים הקודמים. לפעמים נדמה לי שהתחלתי מחדש לחיות והעבר הוא כמו פצע שכבר הגליד כמעט, ורק קצת צורב. אבל בני אדם טפשים. דוקא בפצע מבריא הם אוהבים להתעסק ולפתחו מחדש וכך לרוב איננו מתרפא לעולם. התזכרי, היה לי פצע ברגל זה מכבר 6 חדשים ואף הוא טרם הבריא.
כן, כן - לפעמים הציניקה מתגברת וכדי לדחותה מגרדים בפצעים, אז לפחות הבטחון העצמי נעלם.
רציתי לכתוב לך המון אבל זה פשוט לא הולך.
אני מקוה שנתראה בקרוב ולכן להתראות.

בצלאל.