קורות חיים
אמיתי יעקב בן צבי, בנם של שפרה ושמואל בן צבי, נולד בניו-יורק שבארצות הברית ב-13 במרץ 1943, בעת שהות הוריו בשליחות בעיר מטעם תנועת ״השומר הצעיר״. משפחתו חזרה ארצה כשהיה בן שלוש וכאן נולדו אחיו הצעירים, אורי ומתי.
אמיתי גדל והתחנך בקיבוץ עין השופט שברמות מנשה. את שירותו הצבאי עשה בצנחנים.
כשסיים את שירותו הצבאי חזר אמיתי לעין השופט, שם הכיר לאחר מספר שנים את מירי, שהגיעה לקיבוץ עם חברת הנוער "רננים". הם נישאו בשנת 1972 ועברו לקיבוץ ניר עוז, קיבוץ צעיר וחדש שהוקם בנגב הצפוני-מערבי. ושם חיו יחדיו וגידלו את ילדיהם במשך כמעט 50 שנה.
עידו בנם סיפר על הוריו: ״אמא ואתה הייתם זוגיות מופלאה בעיני, השלמתם זה את זו, היא הייתה הדברנית והחייכנית, שרת החוץ ומלאת הרגש, ואתה היית השקול, המעשי, זה שאומר רק מילים בודדות אבל כל מילה שלך הייתה שווה לאלף״.
במלחמת יום הכיפורים נלחם אמיתי בתעלת סואץ שבחצי האי סיני. וכשקיבל מברק שבישר על הולדת בנו הבכור, אבישי, מיהר לחזור לקיבוץ עין השופט כדי להספיק להשתתף בברית המילה. בני המשפחה נוהגים לספר שאבישי, עם הולדתו, הציל את אביו, כיוון שבזמן שהותו בישראל נהרגו בתעלה רבים מחבריו לפלוגה.
לאחר המלחמה נולדו התאומים, הגר ועידו, ולאחריהם נולד בן הזקונים, גלעד. לארבעת הילדים נוספה במהלך השנים גם בתו המאומצת, אורנה.
אמיתי היה נהג משאית מקצועי ובמהלך חייו נהג במשאיות כבדות ועימן חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה. במהלך השנים נסיעות המשאית של אמיתי כללו מסלולי איסוף חלב מיישובי הנגב המערבי, מסלולי פיזור תערובת ליישובי הערבה, או הובלות הקשורות בצבא. בעשרים וחמש השנים האחרונות הוא עסק בעיקר בהובלת גיר ממחצבת כפר גלעדי שבצפון הארץ למפעל הצבעים "ניר לט" שבקיבוץ ניר עוז.
אמיתי היה ידוע בנהיגתו המקצועית, הרגועה והסבלנית.
סיפר עליו עוד בנו עידו: ״אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי, כשהיינו ילדים ושמענו את המנוע של המשאית הגדולה בכביש הכניסה לקיבוץ. היית מוריד הילוכים עם דבל קלאץ׳, כמו אומן אמיתי, וידענו לרוץ לחניה שלך לקבל את פניך. המשאיות היו חלק נכבד בחייו של אבא, היה לו כבוד גדול להיות נהג משאית מקצועי, ולא היה גאה ממנו לקחת אותנו איתו עד לכפר גלעדי או לערבה בטריילר. אהבתי לקום איתו לפנות בוקר ולנסוע במשך שעות, לשתוק ולשמוע רדיו".
בשנות הארבעים לחייו הפחית אמיתי את היקף נסיעותיו במשאית, ומילא גם מספר תפקידים חשובים ומרכזיים בקיבוץ, בהם גם תפקידי הגזבר ורכז הקניות.
זמן קצר לפני שמלאו לו שישים, חלה אמיתי במחלת הפרקינסון שהשפיעה קשות על יכולות התנועה והדיבור שלו. הוא עבר שני ניתוחי מוח מורכבים, שאפשרו לו להמשיך לתפקד במידה סבירה למרות השפעותיה הקשות של המחלה.
אהבתו הגדולה למשאיות, לנהיגה ולדרכים, כמו גם ההתעניינות שלו בפיזיקה ובמכניקה, הביאו את ילדיו לקנות לו ליום הולדתו השישים את סט מודל הרכבות הראשון שלו כמתנה. הוא מיקם את מודל הרכבות על שולחן רחב בחדר הנוסף בביתו שבקיבוץ, ועליו בנה והוסיף בתים, גשרים, הרים ומנהרות. במשך השנים הפך המודל להיות מוקד עלייה לרגל לרבים מילדי הקיבוץ.
תחביב הרכבות העסיק את אמיתי כמעט עד ימיו האחרונים. עד גיל שמונים. וכל זמן שיכל היה יושב ליד שולחן הרכבות ומסיע את הרכבות שצבר במהלך השנים בסנכרון מופלא.
סיפר בנו גלעד: ״אני חושב שלמרות החזות הרצינית והמעשית שהייתה לך, אבא, בהרבה יותר ממובן אחד נשארת תמיד ילד שמשחק בטרקטורים, במכוניות של גדולים (משאיות) ואז ברכבות קטנות (צעצוע, אבל של גדולים)".
בשעות הפנאי שלו, אהב אמיתי גם להקשיב למוזיקה קלאסית שהתנגנה מאוסף התקליטים הגדול שהיה ברשותו, ולזמרת יהודית רביץ שאותה מאוד אהב.
בשנים האחרונות, ובמיוחד לאחר מות אשתו בשנת 2016, מצבו הנפשי והפיזי הלך והתדרדר. בשנת 2019 שכרו המשפחה והקיבוץ את שירותיו של גליאנור (ג'ימי) פאצ'קו, מטפל סיעודי מהפיליפינים שעבר להתגורר איתו ולסעוד אותו בביתו. ג׳ימי טיפל באמיתי במסירות רבה בארבע השנים האחרונות ובין השניים נרקם קשר חזק שאפשר לאמיתי להמשיך ולנהל שגרת חיים שקטה ורגועה בביתו שבקיבוץ.
אמנם לא יכול היה יותר לנהוג במשאית. אך הצליח לשמר את חוויית הנהיגה עת נהג בקלנועית שלו ברחבי הקיבוץ. ובסופי שבוע מספר פעמים בשנה הייתה מתמלאת הקלנועית בנכדים.
בשבת, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל.
עם תחילת המתקפה, נכנסו אמיתי וג'ימי לממ"ד, והמשיכו להקשיב לחדשות. הם היו בקשר טלפוני מתמשך עם ילדיו של אמיתי למשך כשעה, אז אבד עמם הקשר. ג׳ימי סיפר לאחר מכן שהמחבלים חדרו לבית, נכנסו לממ"ד ורצחו את אמיתי ששכב על המיטה. ג'ימי, שהתחבא מאחורי המיטה, נחטף לעזה ושוחרר 49 ימים אחר-כך במהלך עסקת החטופים הראשונה.
אמיתי יעקב בן צבי נרצח בשבעה באוקטובר 2023 בביתו שבקיבוץ ניר עוז. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבקיבוץ, והוא בן 80. אמיתי הותיר אחריו חמישה ילדים, עשרה נכדים ואח.
על מצבתו נכתב: "אבא, סבא, אח וחבר יקר, אתה חסר לנו. אוהבים אותך. נוח על משכבך בשלום".
ספד לו מתי אחיו: "האח שלי אמיתי, שהיה קיים כל חיי כאחי הגדול, איננו עוד, הכול תם. שמונים שנות חיים עברו, ונותרו רק העצב והזיכרונות של חיים ארוכים ומעשים רבים. כשנולדתי אימי קיוותה ששלושת בניה לא יגדלו להיות חיילים, כי כבר יהיה שלום. למזלה היא כבר לא פה לראות איך בנה הגדול נרצח במיטתו בבית שאותו הוא בנה. אדם חי חמישה דורות, הסבים והסבתות וההורים הם שני דורות מלפני, הילדים והנכדים שני דורות אחרי. כעת נותרו רק הזיכרונות, הסיפורים העצובים והמהתלות המשמחות, אך מי יספר?"
ספדה לו אורנה בתו המאומצת: "אמיתי, אני חושבת עליך ומחפשת בתוכי את המילים, והמילים מתקצרות לתמצית מהותית, ומבינה שזה כך כי כך היית – לא מרבה במילים, וכך גם היה החיבור בינינו – בשקט, בניואנסים קטנים, במעשים. לא הייתי חייבת למלא את החלל במילים. אז בתמצית המהותית הזו אני נפרדת ממך ומודה לך שפתחת בפניי את ביתך ואת ליבך. תודה על הסבלנות, הפתיחות והיכולת לקבל ולהקשיב... תודה שהרגיש לי תמיד בטוח לידך. איש שפיו וליבו שווים, והלוואי שהחסד שעשית איתי יעמוד לך לזכות".