קורות חיים
מני גודארד, הלב הרחב ביותר שפעם כאן עצר מלכת. איש נדיב, מסור ואוהב אדם ללא גבולות נלקח מאיתנו. ונופי חיינו התייתמו מאחת הדמויות הנדירות שצמחו והצמיחו את בארי.
מני נולד ב-15.8.1950, בבית החולים דג'אני שבדרום תל אביב, בנם הרביעי של סוניה, ניצולת שואה מפולין ושל יעקב, ותיק השחיינים בארץ שאף השתתף בשתי מכביות וגרף שורה של תארים בינלאומיים. לימים יעשה יעקב את המעבר מהבריכות לחופים והוא נחשב עד היום למציל המיתולוגי של בת ים, העיר שבה צמחו מני ואחיו. מיעקב ירש מני את האהבה העמוקה לספורט, לים ולאנשים, אהבה שרק התעצמה והלכה במעלה הדרך.
בראשית שנות השישים, אסון כבד פקד את בני משפחת גונדארד. ימיה אחותו של מני נהרגה בתאונת דרכים. ההתמודדות הכואבת עם האובדן הובילה את האחות הבכורה מלה (שמואלה) לעזוב את הבית ולעבור לקיבוץ בארי. זמן קצר לאחר מכן, כשהוא רק בן 14, הצטרף אליה מני. בבארי התבלט במהרה כשחקן כדורגל מעולה. הוא השתלב במחלקת הנוער של הקיבוץ ובהמשך גם בקבוצת הבוגרים של הפועל בארי שנדדה בין ליגה ב' לליגה ג'. בשנת 1974 כבשה קבוצתו 105 שערים, מתוכם לא פחות מ52 (!) הובקעו על ידי מני, הכי הרבה ששחקן כלשהו הבקיע בעונה אחת.
בגיל 18, הניח בצד את הכדור והתגייס לסיירת של חיל השריון. לימים אף לחם בקרבות החזית הצפונית של חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים.
לאחר השחרור, בנו של המציל האגדי מבת ים הפך בעצמו למלך של החוף - החוף של ימית. שם זכה להכיר מדריכת טיולים צעירה ומרשימה ששירתה ביישוב ושבתה את ליבו. בדיעבד יספר שברגע הראשון שפגש את איילת ידע שאיתה הוא יתחתן. וכך קרה. טקס החתונה שלהם נערך בספטמבר 1981. הם היו הזוג האחרון שהתחתן בחוף של ימית לפני הפינוי שנעשה במסגרת הסכם השלום עם מצרים.
מימית עברו מני ואיילת לתל אביב. מני עבד כמציל בחוף הילטון ובהמשך גם בחוף פלמ"חים. בשנת 83 נולדה בתם הבכורה מור וכשהייתה בת שמונה חודשים סגרה המשפחה הצעירה מעגל ומני חזר הביתה, לבארי. בשנת 85 נולד גל שנקרא על שם אהבתו גדולה לים. ובשנת 91 נולדה בר שתמיד הייתה הבת של אבא.
מני קצר פירות רבים בכל תחנה שעבר בה. אך לא היה לו הישג שהתגאה בו יותר מאשר המשפחה שלו. מני ואיילת הביאו שלושה ילדים ובשנת הצטרף גוני שאותו מני ואיילת החליטו לאמץ. לאחר הפגישה הראשונה עם גוני שאל מני את מור מה דעתה על גוני. "הוא חמוד", אמרה מור. ומני חשב כמה רגעים ואמר: "אני כבר אוהב אותו".
מני ואיילת התגאו רבות בגוני ובקשר הקרוב שנוצר ביניהם. "אנחנו לא הבאנו אותך לעולם", אמר לו מני, " אבל אנחנו ההורים שתמיד יאהבו אותך ויהיו לצידך".
בקיבוץ עבר מני בין מספר תפקידים ומלאכות. הוא שימש כדפס בבית הדפוס המקומי המפורסם, ניהל את הכלבו של הקיבוץ ועבד גם כאקונום הראשי. במקביל הוא נשאר קרוב לדשא כשחקן (ובהמשך כמאמן) בקבוצת הכדורגל המקומית. תחת ידו עברו דורות של צעירים שראו בו מודל לחיקוי ומורה לחיים.
בזמן שבליגות הנמוכות ראו בו כסמל של בארי, בליגות הגבוהות הוא נחשב לאחד האוהדים השרופים של הפועל ת"א. כשאריק איינשטייין שר "ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב", הוא דיבר במידה רבה על הלב של מני גונדאר. בזמן שעבד כאקונום, חברי הקיבוץ הביטו בנשימה עצורה במסכים כשהפועל תל אביב שיחקה בדרבי מול מכבי. כולם בקיבוץ ידעו שאם האדומים ינצחו, ביום שלמחרת מני המאושר יפנק אותם עם סטייקים או לפחות עם בירה וגלידה לקינוח.
מעבר לכל עבודה ולכל הכובעים השונים, בבארי הוא ייזכר בתור "מני מהבריכה", המוסד שאותו ניהל במשך שנים ארוכות. כל אדם שנכנס בשערי הבריכה חיפש את מני, את המילה הטובה, את משחק השש בש, את התמיכה ברגעים שהנפש זקוקה לה. וכל מציל שנכנס לעבודה בבריכה עשה את הטעות והסכים להתערב עם מני על כך שיצליח לנצח אותו בתחרות הקפצות כדור. זה (כמעט) תמיד הסתיים בניצחון מוחץ של מני.
לצד תפעול השוטף של הבריכה, מני היה נחוש להפוך את המקום הזה למפגש תרבותי ומוקד עליה לרגל. במסגרת החזון הזה יזם את "קפה בריכה". אחת לשבוע נפתח בבריכה שולחן גדול של קפה ומאפים ורבים מחברי הקיבוץ הגיעו בעיניים בורקות. במקום הנסיעות התכופות ללונה גל החליט מני לעשות לונה גל בבארי.
מני היה בעל מסור לאיילת, אח אוהב לשלושת אחיו, אב מושלם לארבעת ילדיו וסב נערץ לששת נכדים. ולא פחות מכל אלו גם היה בן מרגש ויוצא דופן ליעקב אביו.
עם ההידרדרות במצבו הרפואי של יעקב, מני נלחם בכל הדרכים האפשריות כדי להביאו לבארי. שנים ארוכות טיפל בו במסירות אינסופית, בענווה נוגעת ללב ובגאווה גדולה לא פחות, עד למותו של יעקב בגיל 98.
כוח העל של מני היה הקשר עם האנשים. מאגרי הנדיבות שלו לא ידעו תנאים ולא ידעו גבולות. הוא סייע לקרוב ולרחוק, בין אם מדובר בבן משפחה, בחייל בודד או בעובר אורח שהגיע במקרה לבריכה. המילה "לא" נעדרה לעד מהלקסיקון שלו. הוא היה ונותר הכתובת שאליה פונים עם כל בקשה לעזרה, האדם שעל כתפיו הרחבות אינספור אנשים יכלו להישען.
מני אהב בכל ליבו העצום את הארץ הזו, את שביליה, שיריה ואנשיה. הוא אהב את בארי על כל חבריו וחברותיו וזכה להערצה כללית בקרב בני דורו והבאים אחריו. בכל בית בבארי תמצא אדם שרואה במני שותף לדרה וחבר לחיים.
בשנים האחרונות איילת והוא התחברו לפרלמנט העמק וארגנו ערבי שירה שמילאו מפה לפה את בית העם של בארי. במקביל הוא המשיך לחרוש את שבילי הארץ, לעיתים ביחד עם איילת ולעיתים עם חבריו האהובים מהמילואים. מחוץ לבית הקים בוסתן שהצמיח תפוחים ומנגו ותות אפגני. בטקס מיוחד עם חבריו העניק לבוסתן את השם ערבה, על שם הכיתה האהובה שלו. בוסתן מוריק ופורה כמו האדם שהצמיח אותו, בוסתן שפירותיו עוד ישובו לצמוח.
ביום שבת השחור, ה-7.10.2023 נרצחו מני ואיילת על ידי מחבלים בני עוולה במסגרת התקפת הטרור הנפשעת על יישובי הדרום. עד לרגעיהם האחרונים היו מני ואיילת יחד בבית שכל כך אהבו, בקיבוץ שהיה להם לבית.
מני הותיר אחריו משפחה כואבת ומאוחדת וקהילה אינסופית של חברים ואוהדים שיכאבו לעד את לכתו.
יהי זכרו ברוך.