איילת גודארד ז"ל

קורות חיים

נולדה: 28.06.1960, נפטרה: 07.10.2023

איילת, אשת חינוך נערצת ולוחמת צדק, שעיצבה דורות של אנשים ולא הפסיקה לפעול למען העם והארץ שכל כך אהבה.

איילת נולדה בכפר גלים. כשהייתה בת 3 אביה נפטר והיא עברה יחד עם אמה ושתי אחיותיה לגור אצל סבתה בקריית ביאליק, בית נדיר של נשות מעשה, חזקות ונחושות.

כנערה הייתה פעילה ומדריכה בשבט הצופים המקומי, שם כבר בלטה בכוחות המנהיגות שלה, ביכולת לקדם תהלכים חינוכיים ולהעניק לכל ילד את ההזדמנות להשמיע את קולו.

אהבתה לאנשים, לטבע ולטיולים הובילה אותה להתגייס לתפקיד של מדריכת טיולים בבית ספר שדה הר הנגב. נראה כי זהו אחד השיבוצים המדויקים והחכמים שצה"ל עשה מעודו. כבר מהטירונות התאהבו כולם בחיוך הגדול של איילת, ברגישות הנדירה שלה וביכולת לראות כל אדם ולסייע לו בכל שנדרש.

בזמן השירות איילת התגוררה בימית, בשנים האחרונות שלפני הפינוי. בתקופה זו זכתה להכיר מקרוב את האתרים שיהפכו לחלק בלתי נפרד מפסיפס חייה. יחד עם חברותיה, בנות 18-19 בסך הכול העבירה הדרכות במקומות שמעטים הם הישראלים שצעדו בהם, משיח' ז'וויד וימת ברדוויל שבצפון האי סיני ועד לגבעות עלי מונטאר ורובע הקדרים שבלב רצועת עזה. היא הובילה בגאון ותיקים וצעירים, טירונים וקצינים בכירים במטכ"ל, כולם הלכו שבי אחר איילת והתפעלו מהידע העצום שצברה ומהיכולת שלה לתת הקשר ולצקת תוכן בכל מקום שהגיעה אליו. עבורה הסיורים הללו היו הרבה יותר ממסעות בין אתרי מורשת. מאחורי כל מקום היו ריחות וטעמים, מסורות וסיפורים, עבר והווה וגם הרבה מאוד עתיד. וכבר בגילה הצעיר היא הצליחה לראות את התמונה הרחבה כמו שהיא ולתארה במדויק על כל הגוונים, על כל המורכבויות.

השירות הצבאי הפגיש אותה לא רק עם מקומות יוצאי דופן אלא גם עם אהבת חייה. באחת מגיחותיה לחוף הים פגשה במני, המציל הנאה והכריזמטי של ימית, המלך של החוף. מהר מאוד הפכו לזוג שכולם העריצו וכולם רצו בקרבתו. הזוג שהיה ונותר יחידה שלמה ובלתי שבירה - מני-ואיילת. השניים התחתנו בחוף שבו הכירו. הייתה זו החתונה האחרונה שנערכה בימית לפני הפינוי וכנראה שגם אחת המאושרות שהיו בה.

לאחר שחרורה מצה"ל רצתה מאוד לעבור לבארי, אך אימה עמדה על כך שלא עוברים לקיבוץ מבלי שיש מקצוע. מני ואיילת עברו לתל אביב ובזמן שהוא עבד כמציל בחוף הילטון היא למדה חינוך מיוחד והיסטוריה בסמינר הקיבוצים. בשנת 1983 נולדה בתם הבכורה ואיילת החליטה שתיקרא מור, על שם הבושם שנשכר בדרך הבשמים, אתר נוסף שאיילת התאהבה בו בתקופת שירותה הצבאי.

אחרי שהשלימה את התואר כפי שדרשה אימה, איילת הגשימה חלום ועברה עם מני ומור לבארי, הקיבוץ שאביה של איילת היה אחד ממייסדיו. שם התרחבה במהרה המשפחה ותוך חמש שנים נולדו גל ובר, ילדיה-אהוביה של איילת שעם כל אחד מהם טיפחה קשר קרוב ואישי ושכולם יבנו לימים את ביתם ומשפחתם בבארי.

במקביל להתרחבות ביתה הפרטי הייתה איילת לדמות אם עבור אלפי ילדים שאותם חינכה בבית הספר נופים ובשלל תפקידיה השונים בקיבוץ ובמועצה. היא לימדה את כיתות "פטל", "סביון" ו"אלה" ובשנת 1997 מונתה למנהלת בית הספר. בהמשך תהיה אחראית על חינוך הילדים בקיבוץ מהלידה ועד לגיוס. רבים מהמגויסים הטריים הכירה היטב. היא עוד זכרה היטב איך התרגשו ביום הראשון של כיתה א'.

עם סגירתו של נופים עברה לשורה של תפקידים בתנועה הקיבוצית, תפקיד במסגרתו ליוותה מאות בני גרעין בשנת השירות שלהם. כל ש"שין עיצב בדרכו ובדמותו המוני ילדים, ואת הכוחות וההכוונה ספג מאיילת שהייתה שותפה באינספור יוזמות חינוכיות ותרבותיות בכל רחבי הארץ.

במקביל לעבודותיה הרבות בתחום החינוך, לא זנחה לרגע את אהבתה הנצחית לטבע שהיה עבורה מקור כוח, בילוי מועדף ודרך חיים. בכל הזדמנות הייתה יוצאת לטיולים עם חברים, עם המשפחה ועם קבוצות מאולתרות מבארי ומחוצה לו.

זמן קצר אחרי גיל 40, כששלושת ילדיה כבר גדלו יצאה איילת לטיול אחרי צבא שלה. יחד עם חברתה הקרובה עדנה היא נסעה להימלאיה, טיול שהפגיש אותן לא רק עם הרכסים המופלאים של טיבט אלא גם עם בתי היתומים שפעלו באיזור. הנסיעה הזו השפיעה מאוד על איילת ואחרי שנים של ליווי צעירים בשנת שירות, היא הודיעה למשפחתה שהגיעה השעה לשנת השירות האישית שלה. זמן קצר לאחר מכן אימצו מני ואיילת את גוני, בנם הרביעי, ילד רגיש ושובה לב שזכה בבית משפחת גודארד לאהבה שלא יודעת גבול.

איילת הייתה אמא למופת וסבתא נערצת. עם תחילתה של כל שנת לימודים הביאה מתנה לכל אחד מנכדיה. כך עשתה גם בתקופת הקורונה. כשנמנע ממנה לפגוש את הדורות הצעירים היא עברה בין תיבות הדואר של ילדיה והשאירה בכל אחת משהו אישי לנכדים, בין אם זו יצירה, פעילות מהנה או בצק להכנת עוגיות.

כל כך הרבה כובעים ותחומי עניין היו לאיילת אך נדמה כי מעל הכל היה לה מקצוע אחד - אנשים. איילת הייתה פרופסור לבני אדם, מהילדים הקטנים ועד לפוליטיקאים שהיא ארחה בערבי השירה עם פרלמנט העמק שהקימה יחד עם מני. את כולם ראתה בגודלם האמיתי. וכולם העריצו אותה וביקשו בחברתה.

איילת חיה באמונה. היא האמינה בכל ליבה בקיבוץ ובחבריו והאמינה באנשים ובכוחם להזיז הרים ולשנות מציאות. והיא גם האמינה בצורך להיאבק למען עתיד הארץ הזו שאליה הייתה כל כך מחוברת. בשנה האחרונה מני ואיילת הקפידו ללכת מידי שבוע להפגנות קפלן, גם אם זה אילץ את מני לוותר על משחקי הכדורגל שכל כך אהב. כמו בכל דבר שנגעה בו גם כאן פעלה איילת מתוך בערה פנימית, התמסרות אין קץ ותחושת שליחות שלא יודעת גבול.

לאן שלא נביט היום בבארי נמצא את טביעת ידה של איילת: בילדי בית הספר היסודי הקטנים שצמחו תחת שרביטה ושרבים מהם כבר הפכו בעצמם הורים לילדים ולא שכחו את האישה שעיצבה אותם בראשית הדרך; בפינת החי שהיא הקימה מאפס ושהפכה בזכותה למוסד חינוכי יוצא דופן; בשבילי האופניים שאיילת תכננה במסגרת שותפותה בצוות "לה מדווש"; בבני הגרעין שהגיעו לקיבוץ בזכות נחישותה לפתוח קומונה בבארי ושמאז כבר קרוב למאה ש"שינים פעלו והתגוררו בקיבוץ ועוד היה נטויה. שבט אינסופי של אנשים שראו בה מורת דרך. וכל אחת ואחד מהם הוא מצבה חיה לאישה המדהימה שאיבדנו. כולנו נמשיך לצעוד בשבילים הפיזיים והערכיים שסללה לנו במסירות ובאהבת אין קץ.

יהי זכרה ברוך.