אלבום תמונות
על מאיר כי איננו
================
באותם ימים ראשונים ומטורפים (נוראי הוד, יאמרו החרזנים), בעוד אנו מנסים להתגבר על הדאגה הגדולה, בעזרת הדאגות הקטנות למשק, נודע לי הדבר.
בצהרים "התחלפתי" על הקטפת ובמוחי רובצת הבשורה - כבדה, מעיקה וארורה. עבדתי לבדי ודמעותי נזלו על פני המזוהמים בשמן וסיבי כותנה. גם האילם שעבד בהדוק, ידע כבר. הוא צר בידיו צורת מלון, הוסיף כמה אינצ'ים לכרסו, עגולים על העיניים - ו-טרח שחרר הדק מול רקתו, נשך שפתיו ודמם. ברי - כך קראו לו כולם.
ברי בעל החיוך הטוב, הקונדסי מעט, הבוקע מבעד לשפתיים ומשקפיים עבים. החיוך המזכיר לך כי החיים יכולים להיות פשוטים וטובים על הנאותיהם הקטנות - "אבי גזונט" - העיקר להיות בריא.
להיות בריא ? הרי הוא כבר איננו. פשוט הלך...
מה קרה לעולם, שגבר כמו מאיר ברי, שחי עם כל הלב, שמח בחלקו וכל ישראל חבריו. נגמרה זכותו לחיות.
הרי "קולא ברוניון" זה, אמור היה להיות מוקף לעת זקנתו בשפעת נכדים עליזים ובעלי תיאבון מצויין, מפיח ענני עשן, מעל כרס הגונה שגדלה ברבות השנים. אבל לא, זה כבר לא יקרה.
נשארו רק הזכרונות - כתף אדירה נעה ונועצת בטריקה חלקה, תיבות מלאות בשורה. בשורות אין קץ, בבין ערביים קייצי, לוהט.
בקבוק בירה היורד בגרגור רצוף ומרווה...
קופסת הסגריות הפתוחה בנדיבות לכל "שנורר" מזדמן...
נזכור גם כי מצאת את הכוח לשבת על הגמרא, פעמים מספר בשבוע, גם כשהעונה בערה...
יש וצליל נעימה נושנה, או אפילו ריח חולף, מעלים כ-באוב נתח חיים מימים עברו.
אנחנו, החברה אשר על הכלים והעמל, נזכור אותך - בזרימת העפר הדשן בתלם "סרגל"; בשאגה הרעבה של הקטפת; בפרי הזהוב, המטופח בחרדה, נאסף בתיבה ומטפס ב"קונפייטר"; בעייפות הברוכה, בלגימה הקרה.
היית נתח מחיינו. נתלשת בחטף.
לו יהי זכרך עמנו חי...
משה ו.