יושבת אני דוד וכותבת אליך. פשוט תקף עלי הרצון לשבת ולשוחח עמך. ושואל אתה מדוע דוקא היום כותבת אני? - אגיד לך, איני יודעת מדוע, יתכן ומשום שקרב תאריך מסוים אשר לא נותן מנוח ללבי, - תאריך יום השנה להליכתך מאתנו. אותו יום מר בו עזבתנו ונצטרפת אל שאר הבנים שהלכו...
ולו ידעת מה חסרים אתם כאן בינינו... יודע אתה דוד, כותבת אני אליך ולא עליך כי עדיין אינני מבינה את משמעות הליכתך והליכת שאר הבנים. עזבתם אותנו כל-כך בשקט, ככה... בלי לאמר מלה הלכתם והשארתם אותנו לבד...
ורצון עז יש לי לדבר אתכם, להשיח עמכם, לספר לך על הנעשה בהכשרה? הרבה עזבונו ועוזבים... וכה חסרים אנו אתכם. יודע אתה, הרגל משונה תוקף אותנו בזמן האחרון והוא להעלות זכרונות וכששוקע אתה בהם הרי קשה לך להתנער ולחזור למציאות.
היה זה באחד מהימים האחרונים, לאור מנורה קטנה המאירה באור חמים וטוב את חדרנו הקטן והופכת אותו למין פינה אינטימית קטנה, כשישבנו דינה ואני לאחר יום עבודה מיגע, ושוחחנו ולאט לאט שקענו בעולם זכרונות, ככה סתם.
בין חורשות הכרמל, לרגלי בית ספרנו, ליד מדורה - לשם נשאוהו גלי הזכרונות, לאותם ערבים בהם היינו מרבים לשוחח, בהם היינו מתוכחים על קבוץ ןחיי עבודה. זוכר אתה את הוכוח על "סלון בלודיה"? שוב חוזרים ומתוכחים על נושא זה כמובן בצורה בוגרת יותר. חלפנו על ימי תקופת בית הספר ובחינות ומכאן עברנו לתקופת היציאה להכשרה, הלבטים, המחשבות וההתלהבות. וכאן נפרדו דרכינו - אתה הלכת לקבוצת שילר ואני לנען. והנה בקור חטוף בנען, פגישה נלהבת, החלפת רשמים אחרי מספר ימי עבודה:
- "נו דוד, מבסוט?"
- "מה את מבינה, מבסוט חאלס".
כנראה שהיית באמת מבסוט.
ולא ארכו הימים וירדנו לנגב, ואתה יחד עם עוד כמה חברים הלכתם לקורס מדריכים. שוב פרידה ארוכה, צפיה ממושכת, ימים סוערים וקשים... ובלילה אחד נודע שהמ"כים יבואו הלילה. אינך מתאר לעצמך מה רבה היתה ההתרגשות. "הם כבר בדורות", חלפה כברק השמועה בינינו. וכה התגעגענו אליכם, וכה חסרתם לנו; מיכל ואני נשאנו רגלינו לדורות ולאחר שלא מצאנוך חזרנו לואדי. תחת השקמה מצאנוך. היתה זו פגישה נרגשת ומאכזבת. זכורני - שאלתי את עצמי לאן נעלם חן הילדות שהיה נסוך על פניך אך מיד מצאתי את התשובה: בגרת, בגרת אז מאד.
באת אז עם גירי, צבי, עמוס וחמי. חמי היה באותו יום שזוף ויפה כל כך, עמד תחת סככת האוכל כשרגלו שמוטה על השולחן, לראשו כובע אמריקאי, חמוד היה...
ושוב לא ארכו הימים והגיע אותו יום הקרב על עירק -סוידן. נרגשים הייתם. אז היה זה לכם הקרב הראשון. וכמה חרדנו, ומקרב הלב בקעה הברכה, "הצליחו" - ולא כולכם חזרתם. חמי נשאר שם. תמהת אז, איככה יתכן הדבר, האמנם היה חמי ואיננו עוד?...
נו, צריך להתנער מעולם הזכרונות וכה קשה הדבר כשהמציאות כל כך מרה.
והנה הלכת גם אתה. המרגיש אתה כמה חסרת לנו, כמה חסרים כלכם.
וחלל כה גדול נשאר מאחוריכם והלב זועק: "חמס!" וכל אבן וכל פינה שבה הייתם זועקת: "זה לא צודק, הרי זה כל כך לא צודק!"
והעולם שותק - ןהחיים ממשיכים לזרום באפיקים הרגילים כאילו לא קרה כלום, כאילו לא השתנה דבר. והאמנם, האמנם לא תחזורו?
חוה מ. (הצופים ו')
מתוך "חברינו שנפלו"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.