מרגעים של אחיינים שכולים:
"אמא", יהל קוראת לי בקול מאשים. מיד רצות בי המחשבות ואני מנסה להבין מה לא עשיתי בסדר הפעם. "למה את סתם ..." ואז כבר ברור לי שאני עומדת בפני שיחה לא פשוטה. והיא ממשיכה "למה את סתם אומרת לי שנדב שומר עליי? את רואה את תמיד סתם מספרת סיפורים לא נכונים". אני נושמת עמוק וחושבת איך יתכן שבדיוק עכשיו היא נזכרת בנדב, למה ואיך הוא בדיוק קשור לבוקר הזה, לבוקר כ"כ קרוב לתאריך מותו. אני מנסה לשוות לקולי את הנימה המשכנעת ביותר ושואלת - "מה פתאום לא שומר?" היא שותקת מנסה לסדר את המחשבות ואז בתשובה פשוטה היא עונה - "כי אם אנחנו פה בארה"ב והוא שם בישראל אז איך הוא ישמור עליי ?" היא חושבת שוב ומוסיפה "את רואה בגללך עכשיו אין מי שישמור עליי בלילה מהמכשפות". אני מחייכת לעצמי וחושבת איך ולמה היא בכלל מקשרת בין השניים הרי גם בארץ היא תמיד קמה בלילה "מהמכשפות". אני ממתינה עוד רגע ואז עונה - "מה פתאום בישראל? מי אמר את זה?" והיא עונה "אף אחד אבל שם הוא מת". הסתכלתי עליה דרך המראה של האוטו ועניתי - "מה פתאום איזה שטויות אלו, הוא בא איתנו לאמריקה". ואז פורצת יהל לדבריי - "מה הוא השאיר את סבתא וסבא לבד?" "לא לא אני עונה, הוא קצת כאן וקצת שם - הוא עם כל האנשים שאוהבים אותו". "אז איך הוא מגיע?" היא מוסיפה. "הוא עף שם למעלה בשמיים - בלילה הוא משתדל להיות איתנו כי הוא יודע שאת מפחדת ממכשפות". אני עונה ומנסה לראות אם תשובותיי מספיק משכנעות. "איזה מזל" מוסיפה יהל "את חושבת שקר לו ?" ואז ללא תשובה היא ממשיכה - "את חושבת שיש כאן מסוקים?". "כן, בטח שיש" אני עונה. "אז למה אנחנו לא רואים אותם ?" היא שואלת. "כי כנראה הם לא טסים כאן מעלינו בניו ג'רסי" אני עונה ומבינה שכנראה עברנו שוב את אותן מחשבות מטרידות. מחכה לראות אם נצטרך שוב לחזור על כל אותם פרטים של איך ולמה. אבל כנראה שלהפעם זה הספיק.
זהו רק רציתי לשתף אתכם ברגעים קטנים, של ילדים שנולדו וגדלו לבית מינוס אחד. לבית שבו אמא מסבירה שפעם כשלה היה אח קטן הם לא רבו, והם תמיד היו חברים טובים והיא אהבה ועדיין אוהבת אותו מאוד. ומאוד מאוד מתגעגעת.