קשה מאד לכתוב עליך בני, בלשון עבר. אך עם כל הכאב יודעת אני עד לאימה, כי אין לשנות. זה גורלנו המר. זוכרת אני יפה את השיחות האחרונות שלנו ש"אין לכתוב בעתונים, היות וזה נעשה רק בשביל החי הקורא את העתון וכעבור זמן העתון נזרק והכל נשכח". אבל יחד עם זה, קשה מאוד לא לומר שום דבר ולעבור בשתיקה על הכאב והשבר הגדול.
אסף, בני חביבי! הרבה הרבה דברים טובים היו בך שקשה לא להעלותם על הנייר כדי שידעו חבריך המעטים שנותרו בחיים.
כסרט עוברת לפני כל פרטי ההתחלה שלך בשירות, הסכמת אביך שהיה אז בשליחות ביון, ואחיך ואחותך בצבא.
הבטחת לאבא לא להשאיר את אמא לבד עד אם יחזור אחד הבנים הביתה, וברגע שאחיך חזר, קיבלת את ברכת אביך: "אסף בני, אתה יודע שאנו לא מאותם ההורים שהאגואיזם הפרטי קובע אצלם, אני מלא אמונה בך, ורק בקשה אחת יש לי אליך! שתהיה איש ישר והגון בדרכיך. כי אתם הצעירים תקותנו. תמשיך בדרך שאנו התחלנו, כי אחרת איזה טעם יש לדבר? ותבוא ברכה עליך ועל חבריך". זוכרת אני באיזו גאוה קראת לי את המכתב! ולמחרת הלכת. זוכרת אני את הזמנים הקשים שעברו עליך ולא התאוננת. בגבורה עברת על הכל. זוכרת אני את ההתחלה ביגור, דליה בית הערבה, אילוף היונים ברמת-רחל ואת כל אהבתך אליהן, את ישיבתך בלטרון, כמה ידידים חדשים רכשת לך שם! לא התאוננת גם על המכות שספגת ביית הערבה לפני מעצרך. על הכל עברת בשתיקה על החיוך התמידי על שפתיך.
כשנשלחת לנגב, הצטערת תחילה כי שלחו אותך לבדך, בלי כל חבריך. אך כבר בביקורך הראשון בבית אמרת: "אמא, ארץ-ישראל זהו הנגב". רצית להישאר בנגב לתמיד. וקיימת את רצונך... את חייך גמרת שם. איני יודעת, אולי הבאנו אותך לחיפה, למנוחת-עולמים נגד רצונך. אך הרי לא ידענו את מחשבתך האחרונה. ועל כך צר לי שבעתים...
בני היקר, אין אני בוכה הן כך הבטחתי. אין בוכים על מות-גבורים. ידעת למה ובעד מה הלכת.
... בין ששת הראשונים נפלת, ואפילו לא הספקת לראות את התגשמות הרעיון שלשמו נתת את חייך היקרים.
אמא