אלבום תמונות
דור רביעי בארץ. לפני למעלה ממאה שנה עלו אבות אבות אבותיה לארץ בחוף עכו. ביו בים שומרי חומותטבריה, צפת, ירושלים. אביה - מורה בבית ספר ביל"ו בתל אביב - היה מעודד את בתו לדרך חלוצית. "את יצאת לכפר לשם השגת מטרה נעלה, לשם התערותך בקרקע המולדת של עם עתיק המחדש את כוחותיו" - כותב הוא לבתו - "לא בדברים שמן השפה ולחוץ, לא בפרזות רועשות וסיסמאות צעקניות, כי אם בעבודה, בעמל כפים, בהתעוררות וזיעה, בעבודה שקטה ומתמדת".
הוא, שממנו נמנע להפרות את עפרות הארץ בידיו, חלם להגשים את חלומו על ידי בתו:"בדמיוני אני רואה אותך בהגשמת חזון חייך, ואני המורה הזקן יושב בקיבוץ או במושב של בתי, הרחק משאון העיר, חולץ עצמותי שעות מספר בכל יום בעבודת השדה..."
מרים - חניכת בן שמן, חברת "הנוער העובד" ואחר כך פלמ"ח; היתה בהכשרה בעין חרוד, בית הערבה, נען: דרך של נערה עברית על משמר העם בימינו. בנגב, בדרך בין נירים לגבולות, במילוי תפקיד, נפלה עם חמשת חבריה, והיא אז בת 19. אחרי ששלושה מתשעת חבריה נרצחו על ידי המון ערבי, הדביק ערבי רוכב על סוס את מרים ושני חבריה, שניסו להימללט, ורצח אותם ביריה - בכ"ז כסלו תש"ח.
"אני קוראת וחוזרת בדפי ספרה של חנה סנש" - כתבה באחד ממכתביה - "את הספר אניח למראשותי, מתחת לכרי, אכן, זוהי הדמות שכמוה אחפוץ להיות".
אבות עם בניהם נעקדים על מזבח תקומת העם. האב כובש את סערת נפשו:"אינני בא להזיל דמעות. אשרינו ההורים שידענו לגדל בנים, אשר ידעו לעמוד על משמר המולדת. מרים, בתי האהובה, זכתה ליפול בגבורה על אדמת הקודש, לקדש בדמה את אדמת הנגב שתפרח ותקבל לחיקה אחים גולים, שבים למולדת. אני קורא לנוער שיבוא למלא את מקום הנופלים".
על שמה תנטע בנגב, על אדמת הקרן הקיימת, "חורשת מרים", וינוב לעד שם המגינות העבריות על אדמת ישראל.
מתוך "דבר הפועלת"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח