זעקי ארץ כואבת על כי רבו דמי חייך,
בנפול היפה באורנים הרחק משדותיך,
בבדידות גדל לאורך, ראשו לא הרכין בסופה
גם בפגוע ברקים בגזעו לא שח צמרתו היפה.
שורשיו ועליו כפרא גידל, כה איתן עלי אדמתו
ואת את ידך הזדונה אז שלחת ועקרת אותו ממקומו.
ניטע מחדש מחוץ לשדותיו, מבטו שוב הפנה לעתיד, פרש ענפיו והטיל את צילו יפה וחזק מתמיד.
את האורן הזה היפה, הצעיר, שלעד לא נטה על צדו,
בין שלגי לבנון שטופי דם
איך יכולת,
איך יכולת לאבדו?!
זיו שלו
עין הבשור