זה היה ערב שקט - אחד המעטים בחודש מטורף זה. בו ביום חזרתי מראשון לציון, מאזכרת שבעת חברי נירים.
איזה שלווה קיצית בקיבוץ. ירח בהיר מצייר דמויות בלתי-מציאותיות וצללים מוזרים על שבילים ודשא. ריח בושם נודף מאילנות סרק ומגינות פרחים משופלות. צחוק עולה מפינות סתר - נוער, זה הנוער הנצחי שר, מתלוצץ, אוהב.
חברי קיבוץ נחים על מרפסות וצלילי הלילה עורכים קונצרט חדש ישן, לא עוד יריות ופגזים... בערב זה התענגו צפרדעים בבריכת השחייה, נסרו צרצרים את ניגונם האחד. וגחליליות נתזו לכל עבר, ומעל לכל, ריחושי הלילה המוכרים - הרוגעים כה - איוושת אילנות ברוח לילה, יללת תנים והד צעדים על שבילי אבן.
באותו הלילה, בתוך אותה השלווה, עלו בזה אחר זה דמויות, צללים מאלה הרבים שאינם עוד בחיים.
... צבי לייזר, מחבורות הנוער הצרפתי, שהעפילה באניית תל חי, בשבילם היתה העליה - לא המשך מוכרח, כי אם שינוי ערכין אנושי גדול ויסודי.
בכמה עלה להם, לצבי ולחבריו לשלב את השאיפות האישיות, את תאוות הלימוד עם מצוות החלוציות, בכמה כנות נאבק עם דעות ורעיונות. שום דבר לא היה מובן מאליו. הכל העביר תחת שבט ביקורתו עד ששוכנע, עד שקיבל את דעת הרוב או המדריכים - תוך חירות מחשבתית ומשמעת חופשית. אותו הצרור שהרגו, הרס עולם שלם של תכניות, כשרונות ותקוות.
צבי לייזר, הנער מפאריס הפרולטית, לא נשמע עוד אותך, לא נשמע עוד משפטיך הקצובים והשקולים, את ויכוחיך הלוהטים, ואף לא את צחוקך הרועם...
אפרים גילאי (עין החורש)
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח