הכרתי את בנג'י מימיו הראשונים בארץ. הן רק אתמול פנה לחברתנו הקטנה שברמת השופט, בהבעת רצונו להצטרף לחברה. החברה קבלה אותו בלי פקפוקים מיותרים. לאחר זה היה מרוצה מעצמו - סוף סוף השיג את מבוקשו ומטרתו. קשה היתה מלחמתו עם הוריו ועם עצמו. הבעיה שהטרידה אותו היתה בעית הציונות, יחסו לסוציאליזם ולקפיטליזם. הוא רצה למצוא את הדרך הנכונה. עשה זאת לבדו בעזרת ספרים ולפי זה קבע את דרכו בחיים. לאחר שנוכח לדעת שהקבוץ היא הדרך היחידה בשבילו היה מוכן לכל. עזב את ביתו ולמודיו על אף התנגדותם של ההורים, עזב את ה"חלון" לאחר שפעולתו בתוכו לא ספקה את כל שאיפותיו, סיכן את עצמו בנסיעה לא בטוחה ועל אף כל הקשיים הגיע ארצה לקבוץ ולחברה.
לא קשה לחבר כזה לההפך עוד בראשית חייו בקבוץ - לקבוצניק טוב. בקלות נכנס למשטר העבודה, עשה אותה תוך שמחה והתלהבות. חיי חברה ועקרונות שיתוף היו מובנים לו יותר טוב מהרבה חברים שהספיקו להתחנך בארץ כמה שנים. במהירות נקלט בחברתנו ועמד בשורה הראשונה כמו כל אחד מאתנו. הנגב לא הפחיד אותו - להפך, הרגיש את עצמו חלוץ אמיתי והדבר הלהיב אותו יותר, בשם "גבולות" בלבד היה לבו נרעד מרוב אושר. גבולות היתה בשבילו בית ומקום שיוכל להגשים את האידיאל שלו השואף ליצור חברה חדשה, המבוססת על צדק ושויון.
החלום הפך להיות למציאות. אבל המציאות התאכזרה בו בהראה לו שהחיים עצמם לא הולכים יד ביד תמיד עם הרעיון. הוא נוכח שישנם חברים הסוטים מהדרך הנכונה. עם זאת לא יכול היה להשלים וגם לא להכנע. כל התנהגות בלתי צודקת אשר לא התאימה לדרכו מצד החברה לא היתה לפי רוחו. לא פעם היה שואל את עצמו, למה צריך להיות כך ולא אחרת. בקבוץ התידד עם רוב החברים והתחבב על אלה שהספיקו להכירו. התוכח עם כולם, הן בשיחות הקבוץ והן בשיחות פרטיות, על צורת חיים שעלינו לחיות.
טרם הספיק להשתרש בקבוץ ובחברה, לפעול כרצונו - היה מן ההכרח להתיצב מול האויב. הוא הלך לקרב בהכרה מלאה שצריך למלאות בנאמנות את התפקיד שהוטל עליו. קשה להאמין שעברו שנתיים מאז נפילתו.
לקבוץ אבד חבר יקר. בטוחני שנוכח המצב הקיים בקבוץ היה נותן יד ומגיש את מלוא עזרתו לאלה הסוחבים בעול, באומרו בכל מאודו ונפשו: קדימה!...
בינה
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח